ספינות העבדים
אלפי המלצרים והחדרנים בספינות הקרוזים עובדים במשמרות אינסופיות, הם מתגוררים בצפיפות באגפים משלהם ושכרם תלוי בנדיבות הנוסעים. מנגד, נהנים הנופשים על האנייה מאין ספור ארוחות ביום, טיולים יוקרתיים והופעות "לאס וגאס" סטייל. יוסף ג'קסון מגדיר מחדש מהו קיטוב
העובדים במחלקות השונות של ספינת הפאר, נראים ומתנהגים כאילו הם עצמם שילמו כדי להיכנס לאחד מאגפיו של גן עדן. אבל אם תתאמצו ליצור עמם קשר אישי, תתפלאו לשמוע על תנאי הכמעט-עבדות בהם הם מועסקים.
אלפי המלצרים והחדרנים עובדים במשמרות אינסופיות. אסור להם לשוטט באזורים המיועדים לנוסעים, למעט בזמן מילוי תפקידם. הם שוהים ומתגוררים בצפיפות באגפים משלהם. גם בשעות בהם עוגנת הספינה, משך הזמן החופשי העומד לרשותם קצר במיוחד. אחת לחצי שנה לערך הם זכאים לחופשה כדי שיוכלו לבקר את בני משפחתם. החוזים הנחתמים אתם קשוחים למדי, ולמרות זאת, מעולם לא סבלו חברות הספנות מחסור בעובדים.
מקום של כבוד
תיירות הקרוזים תופסת נתח גדל והולך בתנועת התיירות העולמית. מיליונים רבים של תיירים ברחבי העולם מבקשים להתפנק במשך שבוע במלון צף ענקי, בהפלגות נופש המביאות את הנוסעים לביקור במגוון יעדים ברחבי העולם. כל זאת, ללא צורך לפרק מדי יום מזוודה במלון אחר, אלא רק להתעורר ולצאת לטיול במקום בו עגנה הספינה. וזה עוד לפני שהזכרנו את הזלילה המתמדת במסעדות הרבות שעל הסיפון, ואת תכניות הבידור הליליות, שלא מביישות את בתי הקזינו של וגאס.
קרוזים. נפח גדל והולך בתנועת התיירות העולמית (צילומים: יוסף ג'קסון)
נקודה מעניינת היא שליהודים מקום של כבוד בתעשייה זו. משפחת אריסון, שעל שם אב המשפחה, טד אריסון, אפשר לרשום את התאוששות ענף הקרוזים בזמנו, הותירה כיום את אחיה של שרי, מיקי אריסון, לנהל את חברת הספנות הענקית "קרניבל", שבחסותה ותחת גגה הפיננסי פועלות לא מעט חברות קרוזים בעלות התמחויות שונות. אולם אריסון אינו בן דת משה היחיד בתחום. עם בעלי המניות של ענק הקרוזים "רויאל קאריביאן" נמנים סמי עופר, ומשפחת פריצקר העשירה והכשרה משיקגו.
השיט זול, ההפלגה יקרה
מה שהביא לגידול המשמעותי בתעשיית הקרוזים הוא ללא ספק המחיר הסביר שנדרש תמורת מימוש החלום הנופש הצף. בעלות ממוצעת של כ-100 דולר ליום, זוכה הנוסע בשיט, שכולל ביקור ביעדים שונים ואקזוטיים, מזון ללא הגבלה, ותוכנית אמנותית מלאה. כמעט ואין אפשרות תיירותית שמשתווה למוצר זה.
ולמרות זאת, אין צורך לדאוג לחשבון הבנק של חברות הקרוזים. מחיר ההפלגה אמנם זול יחסית, אך החברות מפצות את עצמן בכמה מרכיבים רווחיים, דוגמת קזינו הממוקם על הספינה, אוסף חנויות דיוטי-פרי המשווקות אמנם סחורה של מותגים ידועים, אך במחיר "שלא נדע". גם העלות הגבוהה של טיולי החוף המוצעים לנוסעים מפצה על המחיר הבסיסי של השיט.
מכשכשים בזנב
כמובן שמחיר ההפלגה מתייקר משמעותית אם הנוסע בוחר ללון בסוויטה עם מרפסת לים. לתיירים אנינים ובעלי יכולת מוצעות גם הפלגות יוקרתיות בעלויות גבוהות עשרות מונים. חברת הקרוזים "סיבורן" (seabourn), שמכונה ה"רולס רויס" של התעשייה, מציעה שיט בספינות פאר "קטנות" (עד 200 נוסעים) שמחירו כ-2,000 דולר ללילה.
מדובר בספינות אלגנטיות ביותר, מעין "יאכטות ציבוריות", שכל תא הוא סוויטה מפוארת. מספר אנשי הצוות בספינות אלו עולה על מספר הנוסעים, והמטבח מנוהל על ידי שפים בעלי שם. כל ארוחה כמובן היא בבחינת חוויה קולינארית.
משתכשכים בג'קוזי לאחר הזלילה, תמורת 100 דולר ליום
לספינות אלו מתנקזים באופן טבעי עשירי תבל, והרמה הנדרשת מהצוות היא בהתאם. למשל, כל גברת הנכנסת לחדר האוכל מלווה בשני מלצרים לפחות. בהפלגה אליה הוזמנתי נתקלתי בזקנה אמריקנית מולטי מיליונרית, שנוהגת להפליג שלוש פעמים בשנה מסביב לעולם. היא הצהירה באוזניי שאמנם מדובר במושב הזקנים היקר בעולם, אך היא נהנית מכל רגע.
רגעי האושר הגדולים שלה מתרחשים כאשר היא מצלצלת לכלבה האהוב, שנותר בדנבר, והמשרתות מודיעות לה שהכלב כשכש בזנבו למשמע קולה הצרוד. כמות התשרים שהיא מפזרת בין אנשי הצוות, הופכת אותה לנוסעת הפופולארית ביותר על הספינה.
הקפטן אדום הלחיים של הספינה העיר באוזניי, שלמרות העלות הגבוהה, החברה כמעט ואינה מרוויחה מההפלגות הללו, שכן הדרישות של קהל הנוסעים האנין הזה הן כאלו, שגם 2,000 דולר ללילה אינם מכסים אותן. מבלי לבדוק את ערלות הנוסעים, מעריך הקפטן כי 60% מהם יהודים. כמובן שהוא הזדרז להצהיר בפני שהוא אינו אנטישמי חלילה, אלא שיהודים נוטים לזהות מוצר תיירותי טוב.
הזמן קצר והמלאכה מרובה
המנגנון העצום של תפעול ספינות הפאר מבוסס על יעילות מקסימלית. כאשר מדובר בספינות ענק שנושאות על סיפונן למעלה מ-3,000 נוסעים, הרי יעילות כזו היא הכרח. באותה העת שבה יורדים אלפי הנוסעים מצד אחד של ספינת הענק, כדי לאתר את מזוודותיהם, עולים בצידה השני אלפי נוסעים חדשים בדרכם אל חופשת החלום המצפה להם.
האמרה המקובלת בענף ה"קרוזים" היא שלקראת ההפלגה עולים על הספינות נוסעים, אך הם יורדים כ"קארגו" (מטען), לאור הזלילה הבלתי פוסקת בה הם עסוקים לאורך שעות היום והלילה. שכן, אין כמעט שעה אחת ביום שלא פתוח מזנון כלשהו על הספינה, לאלה מבין הנוסעים שחמש ארוחות לא סיפקו את רעבונם.
הופעות על הספינה. בסגנון לאס וגאס
נושאת מטוסים? קטנה עליה
ציי הענק של חברות הקרוזים הגדולות כוללים מאות ספינות, שחלקן הן ממש ערים צפות, דוגמת האונייה "קווין מרי 2" או ספינות הענק של חברת "רויאל קאריביאן" ששוקלות מעל 140,000 טון. כדי לסבר את האוזן, הרי שמשקלה של נושאת המטוסים הגדולה ביותר בצי האמריקני אינו עולה על 100,000 טון, כולל עשרות המטוסים ואלפי אנשי הצוות שעליה.
על סיפונן של ספינות ענק, דוגמת "וואיג'ר אוף דה סי", או "נביגטור אוף דה סי", מועלים בכל הפלגה מעל 3,000 נוסעים, בנוסף לכ-1,200 אנשי צוות. בספינות "רגילות" לעומת זאת, שמשקלן בין 70,000 ל-90,000 טון, מפליגים כ-2,000 נוסעים בסך הכל, עליהם מופקדים כ-860 אנשי צוות.
ספינה של חברת קרניבל קרוז. גדולה מנושאת מטוסים (צילום: איי.פי)
עלותה של ספינת קרוזים "רגילה" עומדת סביב 350-400 מיליון דולר. עלותה של ספינת הענק, שעל סיפונה אטרקציות מופלאות, כגון מגרש מיני גולף, בית קולנוע, משטח החלקה על קרח, קיר לטיפוס הרים ורחוב שלם של חנויות ובתי קפה המזכיר "מול" מפואר, מגרדת את מיליארד הדולרים.
מובן מאליו, שהחברות המשקיעות מדי שנה סכומי עתק מצפות להחזר מהיר של השקעתם. אחד הקברניטים האיר את עיניי לעובדה שמשך הזמן הנדרש להחזיר השקעה בספינת פאר גדולה, נע בין 8-10 שנים, בעוד שאורך חייה של ספינה מעין זו (עד שהיא נזקקת לשיפוץ יסודי) הוא כ-20 שנה. כך שלפי חשבון מהיר, לבעלי החברות נותרות כתריסר שנים לחגוג על השקעתם.
רופאים בחדר ניתוח
את החיסכון הגדול מבצעות כאמור החברות, על גביהם של גדודי המלצרים והחדרנים המאיישים את ספינות הקרוזים. כל אותם אנשי צללים היוצרים את החוויה המתמשכת של חופש חלומי על הסיפון.
מטעמי "יעילות" וחסכון, החברות משלמות משכורות הולמות רק לקצונה המאיישת את הספינות, למלחים, לצוות המטבח המקצועי, לצוות הבידור ולכל אלה שהספינה נזקקת למומחיותם באופן ספציפי.
בניגוד להמוני נותני השירותים הפשוטים והבזויים, צוות קציני הספינה ומלחיה, שעוסק בהשטת הספינות הענקיות, עומד על כ-25 אנשים בלבד. בעלי תפקידים אלו מסתובבים בחדר המכונות, כמו גם בחדר הפיקוד של הספינה, על חלוקיהם המבריקים, כמו היו רופאים בחדר ניתוח.
השליטה בספינה אגב, מתבצעת על ידי מחשבים משוכללים, ולקברניט נותרים רק כמה קטעי חרדה קצרים, בעיקר בכניסה וביציאה מהנמלים אליהם ספינתו מזדמנת במהלך ההפלגות.
אז אמר הקברניט
תפקיד הקפטן של ספינת קרוזים משוכללת שכזו הוא בין התפקידים הנכספים ביותר בעולם. שכן, בשום ג'וב אחר אין מיידיות כזו של ציות לכל פקודה או הוראה היוצאת מפיו. הברנש מתגורר לרוב בסוויטה מרווחת, שאינה מביישת את מלונות פאר יבשתיים, וקרוב ל-2,000 איש בספינות הקרוזים הגדולות מצפים למוצא פיו.
קברניט שזוף עור מהעיירה היפהפיה אדלסנס, השוכנת בממלכת הפיורדים
של מערב נורבגיה עמו יצא לי לשוחח, טען באוזניי שאשתו דואגת להחזיר אותו לפרופורציות כאשר הוא חוזר לבקרה מדי פעם בעיירה הנורבגית המנומנת. היא פשוט שולחת אותו עם רשימת קניות למכולת, והעמידה בתור מחזירה אותו למימדיו האמיתיים.
עובדים על טיפים
הרוב המוחלט של עובדי השירותים בספינות, דהיינו, החדרנים, המלצרים והמנקים, מקבל משכורת סמלית בלבד. שכרם של העובדים מתבסס על תשר שנקבע לפי מספר ימי השיט. מרבית החברות גובות מראש את התשר מהנוסעים כדי לא להותיר את הנושא לשרירות ליבם.
רוב נותני השירותים בקרוזים מגויסים מארצות שרמת החיים בהן נמוכה, אך שרמת האנגלית בהן מספיקה כדי לתקשר עם הנוסעים. ניתן למצוא בין אותם העובדים לא מעט מתושבי האיים קאריביים, ממדינות דרום אמריקניות ולעיתים מדרום אפריקה. העובדים המשתייכים לגזע הלבן מגיעים בדרך כלל ממדינות מזרח אירופה: רומניה, הונגריה, בולגריה ואחרות.
משמרות ניקיון אינסופיות. גם החיוך (צילום: דני גרשוני)
חברות ה"קרוזים" נהנות מאוד מכך שעלות העובדים מוטלת על הנוסעים, מה שמאפשר להם להפעיל צי ספינות ענק, עתיר בכוח עבודה, ובעלויות מצומצמות למדי. אגב, ישראלים תוכלו למצוא בעיקר בין צוותי המאבטחים של הספינות, או לעיתים בין צוותי הצילום המציעים לנוסעים תמונות למזכרת במחיר מופקע.
הפיתוי
ואולם, אל תמהרו להזיל דמעה על מר גורלם של העובדים על הסיפון. בתום תקופת עבודה בת שנתיים-שלוש על ספינת קרוזים שכזו, הם מצליחים לחסוך כמה אלפי דולרים, שכן כמעט כל צרכיהם מסופקים על ידי הספינה. אותם עובדים חוזרים מאוחר יותר לארצותיהם, בהן נע השכר החודשי סביב 70-150 דולר לחודש, כשבידם חסכונות המאפשרים להם לקנות בית, או להשקיע את הכסף בעסק שיניב להם הכנסה עד סוף ימיהם.
וזהו בדיוק הפיתוי הניצב בפני אותם רבבות עובדים הצובאים על משרדי הגיוס של חברות הקרוזים - פיתוי המאפשר לתאגידי הספנות לאייש את ספינות הענק שלהם באלפי עובדים, שבוחרים להיות "עבדים" מרצון. בינינו לבין עצמנו, ברחבי העולם השלישי מועסקים בתנאים כאלו, ואף גרועים מכך, מיליוני אנשים, מבלי שיצליחו לארגן לעצמם עתיד כלכלי ורוד בתום תקופת השעבוד. אז מי אנו כי נלין?
לפנייה לכתב/ת 
