רק לניצולי שואה מגיע?
האם מוסרי להפלות בין שני קשישים נזקקים רק על-סמך קורות החיים שלהם, או התחייבויות מעורפלות שניתנו לפני חמישים שנה לממשלת גרמניה?
מצבם הכלכלי של קשישים בישראל הוא חרפה לפי כל קנה מידה מוסרי וחברתי. קצבת הזקנה בסיסית היא 1,160 שקלים לחודש ליחיד ו-1,740 שקלים לזוג. גמלאי שאין לו מקורות הכנסה אחרים ונאלץ לחיות אך ורק מהביטוח הלאומי, מקבל קצבה מוגדלת גם השלמת הכנסה: עד 2,200 שקלים לחודש ליחיד ו-3,230 לזוג. קצבה כזו לא מאפשרת קיום מינימלי. והנה באה ועדת מומחים בין-משרדית וממליצה להפקיע מכלל הקשישים החיים בעוני נורא קבוצה אחת, שהיא מכנה "ניצולי שואה", ולהגדיל את קצבתה החודשית ב-20% עד 50% לערך. האם מדינה צריכה או יכולה להפלות בין שני אזרחים נזקקים - שניהם באותו מצב בריאותי וכלכלי - רק על-סמך קורות החיים שלהם? או רק על-סמך התחייבויות מעורפלות שניתנו לפני חמישים שנה לממשלת גרמניה?
ברורה של ניצולים", כאשר מקומו של כל ניצול בה נקבע דרך עוצמת הרדיפות שסבל. הוועדה הבין-משרדית, שהקים שר הרווחה הרצוג, העדיפה כאמור להתעלם מן ההבדלים. הוריי, אילו נותרו עד היום בחיים, היו כלולים בה - ולא במצפון שקט. הם נמלטו מפני הנאצים מפולין למעמקי ברית-המועצות, והיו מודעים להבדל המכריע בין הצלה בערבות סיביר (או בבולגריה או פינלנד, שסירבו להסגיר את יהודיהן) לבין הישרדות במחנה השמדה או במחבוא מאחורי ארון קיר. מי שלא ראה נאצי בעיניו, אינו ניצול שואה - נהגה אמי לומר.
תשובתי לכך שלילית. הדרישה לעשות כן, ועוד לראות בכך יעד חברתי מוצהר, משקפת אי-הבנה עמוקה של כלכלת רווחה. אם ממשלת ישראל צריכה להצהיר על יעד חברתי, זהו היעד של צמצום העוני באשר הוא - גם בקרב הניצולים וגם בקרב האחרים - כאשר קנה המידה היחיד להעדפה בסיוע הוא המצב הכלכלי-חברתי העכשווי של הפרט, ולא "הכסף שקיבלה המדינה מגרמניה".
גם אם בעבר נגרם עוול לניצולי השואה, את תיקונו לא ניתן לעשות על-חשבון העבר שחלף ואיננו, אלא על חשבון המשאבים הכלכליים הקיימים, העכשוויים. מדינת ישראל משלמת מדי שנה את הקצבאות שלה - כל הקצבאות - מן המסים של אזרחי ישראל (אלא אם מישהו יצליח לשכנע את הגרמנים לחתום איתנו הסכם שילומים ב'), הנגבים באותה השנה. היא מוכרחה לנהוג בהם במידה של צדק טבעי. תהיינה העמדות האישיות של שריה אשר תהיינה, אין להם מנוס מלשאול את עצמם: מאיפה נביא את הכסף? אלו תקציבים ייפגעו? ומהן הקבוצות החלשות והנזקקות האחרות שיחושו אפליה?
ההכנסה הלאומית של ישראל מיוצרת בשקלים, לא ביורו. כשם שמדינת ישראל לא משלמת משכורות "גרמניות" לעובדיה או פנסיות "גרמניות" לגמלאיה - כך אין היא יכולה ליטול על עצמה עול של תשלום קצבאות גרמניות ביורו לניצולי השואה. מרבית הקשיים הללו לא היו מתעוררים אילו אומצה הגדרה מצמצמת יותר, ממוקדת יותר של ניצולי שואה נזקקים - אותם "ניצולים מן המעגל הראשון" - שמספרם מגיע לפחות מרבבה אחת.
מיהו ניצול
בדיון הציבורי על סיוע ממשלתי לניצולי השואה החיים בישראל, סוערות הרוחות ונקרעים הלבבות. אבל מיהו בעצם ניצול שואה? "אחת הסוגיות הקשות, בפניהן ניצבה הוועדה הבין-משרדית לגיבוש פתרונות למצוקת ניצולי השואה, הייתה ההגדרה מיהו ניצול" - כותב נחום איצקוביץ', יו"ר הוועדה, במבוא לדו"ח שפורסם במאי השנה. הגדרת "ניצול שואה" חייבה "סלקציה", כלומר: הבחנה בין סוגים שונים של יהודים ששרדו את השואה: מי במחנות, מי בהסתר, מי בגטאות, מי במנוסה מפני הנאצים ומי במשטר של אפליה. כימות הסבל והקורבן. הוועדה בחרה להתעלם מהבדלים אלה והציעה לראות כניצול שואה "כל מי שהיה בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, או שהה בשטחי כיבוש גרמני בתקופת הכיבוש, או שהה במדינות ששיתפו פעולה עם גרמניה או בשטחים שהיו תחת מרותה". במונח "ניצול שואה" אף הוחלט לכלול "יהודים שברחו משטחים שנכבשו על-ידי גרמניה בסמוך לפני הכיבוש".
זוהי הגדרה מרחיבה ומכלילה, הסותרת הגדרות חלקיות קודמות, עליהן נשענו חוקים או הסדרים. על פי ההגדרה שאומצה, בישראל חיים כיום 256 אלף ניצולי שואה. 9,000 מהם יוצאי ארצות צפון אפריקה (לוב וטוניסיה) והיתר יוצאי אירופה. 83% מהם בני שבעים ומעלה. האומנם ההגדרה המכלילה, שלה השכלות כלכליות ותקציביות כבדות, מוצדקת?
חוקר השואה פרופ' ראול הילברג אומד את מספרם של היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי באירופה ובמדינות פרו-נאציות עם תום מלחמת העולם השנייה בכמיליון. הוא אף מדבר על "היררכיה
זעקת הניצולים
אומרים "לא" לקצבה
יעל ברנובסקי
ראשי ארגוני ניצולי השואה החליטו לדחות את הצעת הממשלה. "אתם מעניינים אותם כשלג דאשתקד, הם צריכים לפחד מכם - לא לרחם עליכם", נאמר בכנס חירום שיזמו השבוע
אלא שמיד לאחר קביעת ההגדרה המרחיבה, מצאה את עצמה ועדת איצקוביץ' בדילמה: כל שיפור כלכלי במצבם של "ניצולי שואה", כשהוא מתייחס למאות-אלפים, מחייב תקצוב ממשלתי של מיליארדי שקלים - לפחות 5 מיליארד לשנה. וכך, למרות הצהרותיה, הבחינה הוועדה בין קבוצות של ניצולים בהתאם לזכאותם לפיצויים ופנסיה מממשלות גרמניה או ישראל, ואף השתמשה בביטוי "הניצולים המשתייכים למעגל הראשון": אלה ששהו במחנות ריכוז ועבודה, בגטו או לכל הפחות שנה וחצי במקום מסתור. ההמלצות המעשיות הסופיות מתייחסות לפיכך רק לכ-55 אלף ניצולים - חמישית מסך הכל - ועלות יישומן כ-700 מיליון שקלים. 700 מיליון, ולא 5 מיליארד.
ממשלת ישראל, טוענים הארגונים של ניצולי השואה, "קיבלה עשרות שנים כסף מגרמניה כדי לשלם לנו. זהו הבסיס המוסרי לתביעתנו". הטענה לא מדויקת, אם לנקוט בלשון המעטה: השילומים מממשלת גרמניה לממשלת ישראל נועדו לסייע בקליטה בארץ של שארית הפליטה של יהודי אירופה - אבל גם בפיתוחה של ישראל לרווחת כל תושביה. השילומים לא היו "פיצוי"; הם היו מחוות-מחילה מהעם הגרמני, שהכיר באחריותו לשואה לעם ישראל המכונן את מולדתו. הפיצויים שולמו אישית למי שתבעו אותם מהממשלה הגרמנית.
השילומים - כ-15 מיליארד דולר בסך הכל, במחירים של היום - לא בנו את כלכלת ישראל, כפי שנטען לעתים בטעות. הם מימנו מספר מוגבל של פרויקטים לאומיים בתחומי תשתיות כמו המוביל הארצי, מפעלי ים המלח, צי הסוחר הממשלתי צים, רשת החשמל הלאומית, כבישים ורכבות. השילומים תרמו לנס הכלכלי הישראלי של השנים 1950 עד 1974, אך לא חוללו אותו. מרבית הכסף נוצל בתבונה והגדיל את מלאי ההון היצרני של ישראל. מיעוטו בוזבז על מיזמי ראווה שנכשלו.
חוג התרבות הגרמני
על הסכם השילומים נכתב הרבה; על הסכם הפיצויים מעט. למעשה, לא היה הסכם פיצויים אחד אלא שורה ארוכה של הסכמים, שנפרסו על פני עשרות שנים והשתנו במרוצתן. מלכתחילה הבחינו שלטונות גרמניה בין ניצולי שואה שהיו אזרחים גרמנים או עמדו בהצלחה במבחן של השתייכות ל"חוג התרבות הגרמני", לבין האחרים. גם כאן נשמרה ההיררכיה: ניצולי המחנות בעלי אזרחות או זיקה תרבותית לגרמניה קיבלו פיצויים אישיים הכי גבוהים, כולל תשלומים חד-פעמיים, פנסיות ודמי הבראה. אחרים קיבלו פחות ופחות, ככל שהציון במדרג הסבל היה נמוך יותר.
בהסכמים המקוריים נקבעה הזכאות לפיצויים רק למי שעלו לישראל עד אוקטובר 1953, תנאי שהחריג מראש רבבות ניצולים שעלו מאוחר יותר. "ועדת התביעות" של הארגונים היהודיים וממשלות ישראל ניהלו על פני שנים משאים ומתנים מסובכים ועדינים, שתוצאותיהם לא השביעו את רצונו של אף צד ויצרו מבוך ומבוכה. גובה הפיצוי, צורתו ומועד תשלומו הושפעו ממקום המגורים לפני המלחמה של מגיש התביעה, מקורות החיים שלו, מעוצמת הסבל והרדיפות, ממידת הפגיעה הפיזית והרוחנית בו - וגם מהקשרים של עורך-הדין שטיפל בבקשה. התבחינים לא היו ברורים דיים, ההתמקחות לעתים משפילה. ועדות רפואיות ומשפטיות עסקו בכך; המניפולציות פרחו, ופרקליטים רבים - בארץ ובגרמניה - התעשרו. היהודים שרק נמלטו מאימת הנאצים, כמו הוריי, קיבלו בסופו של דבר מענקים זניחים ונכותם לא הוכרה. איחוד הגרמניות הביא לחתימת הסכם פיצויים נוסף, מוגבל בהיקפו. אחר-כך הוקמו קרנות עזרה מיוחדות, שהעניקו לעולים ניצולי שואה תשלומים חד-פעמיים כסוג של "דמי לא ייחרץ".
כמו במקרה של הממשלה, כך גם במקרים של ניצולים יחידים: היו שידעו להשקיע את הפיצויים מגרמניה בהקמת עסק משגשג, היו שהסתפקו בקניית מכונית גרמנית קטנה והיו שהסתבכו ביוזמות מפוקפקות ונותרו בחוסר כל. בסופו של דבר שילמה מערב-גרמניה פיצויים אישיים ליהודים בישראל בסכומים הגבוהים פי כמה מהשילומים שהועברו לממשלת ישראל.
ניצולי השואה שנותרו מחוץ למעגל "הזיקה הגרמנית" נאלצו להסתפק ברוחב ליבה של ממשלת ישראל. ב-1957 נחקק בישראל "חוק נכי רדיפות הנאצים", שמכוחו משולמת קצבת נכות חודשית מיוחדת - כיום 1,040 שקלים לחודש - לניצולי שואה (מבלי להגדיר מיהו "ניצול שואה") שלא נכללו בקטגוריות אחרות של זכאות לפיצויים אישיים מגרמניה. ה"רנטה" המיוחדת הזו, אף שקרויה "קצבת נכות", משולמת ללא קשר למצבו הכלכלי או הבריאותי של הניצול ולא גורעת מזכויותיו לקצבאות אחרות. תחולת החוק הורחבה פעמים אחדות. כיום מקבלים קצבה זו וכן "מגוון של שירותים אישיים" 43 אלף ניצולי שואה. 20 אלף ניצולים מקבלים רנטה חודשית גרמנית בסכום של 430 יורו (2,600 שקלים), בנוסף, כמובן, לקצבת הזקנה של ביטוח לאומי בישראל. 23 אלף ניצולי שואה מקבלים באותם התנאים רנטה גרמנית מופחתת, 270 יורו לחודש. 160 עד 168 אלף ניצולי שואה, בהגדרה הרחבה, לא זכאים לקצבה חודשית מיוחדת מעבר לקצבאות הזקנה והשלמת ההכנסה הניתנות לכל פנסיונר. מיעוטם - כ-8000 - הם "ניצולים מהמעגל הראשון", שעלו לישראל לאחר שפג התוקף של הסכמים עם גרמניה.
גורלם של האחרונים זהה לגורלם של קשישי ישראל באשר הם: קשה ביותר. האם הוא צריך להיות שונה? ועדת הרשקוביץ' סבורה שכן. גם ממשלת ישראל, שכביכול אימצה את המלצותיה, סבורה כך. לא בטוח שהצדק איתן.
עשירית ההמלצה
בשורה התחתונה הציעה הוועדה, כפשרה, להוסיף סכום של 1,040 שקלים לחודש לכל ניצול שואה שזכאותו להשלמת ההכנסה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (הסכום יינתן לו בנוסף לקצבת הזקנה והשלמת ההכנסה, שהיא 2,200 שקלים ליחיד). הצעתה החלופית - להשלים את הכנסתו של כל ניצול שואה ל-3,220 שקלים לחודש ליחיד ו-4,270 שקלים לזוג - נפלה בשל קשיים טכניים בעריכת מבחני הכנסה אמינים בקרב הניצולים שכך הוגדרו. ואולי גם בגלל סיבות אחרות. עוד המליצה הוועדה לחלק ל-125 אלף ניצולי שואה שאינם זכאים לקצבת זקנה מוגדלת 500 שקלים בחודש. העלות: כחצי מיליארד שקלים לשנה. ההמלצות הללו של הוועדה, כמו גם ההחלטות של ממשלת ישראל שבאו השבוע בעקבותיה, מעוררות כאמור שאלות לא פשוטות בסוגיות של צדק כלכלי וחברתי.
ומה עשו הממשלה וראשה עם כל ההמלצות הללו? כמו תמיד: מתאימים אותן למציאות התקציבית והפוליטית, או במילים אחרות: חותכים לעשירית. ראשית, תקציב הקצבאות המיוחדות לניצולי שואה עניים הוקטן מ-1.45 מיליארד שקלים ( ב-2008) על-פי ההמלצה הכי מצמצמת של הוועדה, ל-120 מיליון שקלים בלבד. כעת, בעקביות התעוררות של דעת הקהל הנסערת, תיתכן הרחבת התקציב ואפילו הכפלתו. שנית, נדחתה על הסף ההמלצה להרכיב "סל שירותים" ייחודי לניצולים נזקקים ולכלול בו, בין השאר: ארוחות חמות, טיפולי שיניים, פיתוח מרכזי יום, סבסוד תרופות, אשפוז סיעודי ואשפוז בהוסטלים לנפגעי נפש. כעת, מאותן הסיבות הפוליטיות, תיתכן בדיקה מחודשת של הנהגת ה"סל". שלישית, הוחלט להגדיל את הקצבאות לא רק ל-55 אלף הניצולים אליהם התכוונה ועדת איצקוביץ' (אלו ניצולים הזכאים כיום ל"השלמת הכנסה" - קצבת זקנה מוגדלת מהמוסד לביטוח לאומי), אלא לעוד כ-60 אלף עולים קשישים השקועים אף הם בחוסר כל. לא ברור האם ניתן להגדיר גם אותם כ"ניצולים".
שתי ההחלטות הראשונות ביטאו את מגבלת התקציב ואת חוסר הרצון של הממשלה להתמודד עם הוויכוח, מי קודם למי להתקבל להוסטל לקשישים פגועי נפש - ה"ניצול" או ה"לא-ניצול". ההחלטה השלישית הייתה ערכית ונכונה, משום שהיא מרחיבה את מוטת הזכאים להגדלת קצבאות הזקנה. במקום לתקוף ולבקר אותה, טוב יעשו המפלגות והארגונים החברתיים אם ידרשו להרחיבה עוד יותר, כך שמההגדלה ייהנו כל קשישי ישראל, הנאלצים לחיות כיום מקצבת זקנה ממשלתית מקסימלית של 2,200 שקלים לחודש. לחיות? למות.
לפנייה לכתב/ת 
ההיררכיה של הקצבאות
צילום: איי פי
מומלצים
