ואז, ניקח את ברלין
1,780 הוא מספר סוגי הבירות בפסטיבל הבירה בברלין. 2 הוא אורך הבר בקילומטרים. 0 הוא מספר האנשים שמסיימים את המסלול כשהם פיכחים. שי ילין מדווח מפסטיבל הבירה הגדול בעולם
מקס הוא הכלב של צ'ארלי, שיכור לא קטן בעצמו, שניסה להסביר לי מבעד לאדי האלכוהול, שמקס שתה מאחורי גבו משאריות של בקבוקים שהיו על הרצפה, וכעת היה שיכור מדי בשביל ללכת לבד. אז צ'ארלי סחב אותו על הכתפיים. זה היה הרגע שבו הבנתי שכנראה עוד לא שתיתי מספיק, והלכתי לחפש את הבירה הבאה.
לבירה שמור מקום של כבוד אצל הגרמנים. יש כאלו שאפילו לא פותחים את היום בלי איזו כוס בירה קרה. כן, כן, במהלך שהותי הארוכה בבירה הגרמנית, הכרתי לא מעט מקומיים שמתחילים את היום עם פרוסת לחם, חתיכת נקניק ובירה. לכן, אין ספק שזהו המקום הנכון לפסגת מבשלות הבירה הגדולה בעולם.
וזה בדיוק מה ששכחתי לעשות
פסטיבל הבירה, המתקיים מדי שנה מאז 1997 באחד מסופי השבוע של חודש אוגוסט, מושך אליו מאות אלפי בני אדם. השנה, 700,000 מבקרים נהנו מ-1780 סוגי בירה שונים, של 250 מבשלות, שמקורן ב-86 מדינות ברחבי העולם. האירוע התפרש על מסלול של למעלה משני ק"מ שבהם מאות ברים ניידים ודוכני בירות מכל הסוגים ובכל הצורות.
מסלול הבירה זרם לאורכה של שדרת קארל מרכס, אחת המפורסמות במזרח-ברלין (לשעבר), שהיא מעין "מוזיאון פתוח" - למעלה משלושה ק"מ של ארכיטקטורה סטליניסטית משנות ה-50, המסתיימים במגדל הטלוויזיה שבאלכסנדרפלאטץ שגובהו 368 מטר.
למעלה משני קילומטרים של בירה (צילומים: שי ילין)
חברים שביקרו בפסטיבל בשנים קודמות הזהירו אותי שאם אני רוצה לסיים את כל המסלול, כלומר, לבקר בכל הדוכנים, כדאי לי לאכול טוב טוב לפני כן. ולא להשתולל עם השתייה. טוב, אז אתם יכולים לנחש בדיוק מהם שני הדברים ששכחתי לעשות.
זה עם השפם התעקש על נשיקה
הבירה הראשונה שאותה צדו עיניי הייתה דווקא בירה צפון-גרמנית ידועה וחביבה FLENSBURGER, של אחת ממבשלות הבירה הגדולות במדינת המחוז שלזויג-הולשטיין. משם עברתי במסלולון של דוכני אוכל גרמני, שכלל נקניקיות חזיר בלחמנייה קטנטנה עם חרדל, צ'יפס עם מיונז, כרוב אדום ופטריות מבושלות. הסתפקתי בצ'יפס.
האנגלים היו די שיכורים כבר בצהריים
עם הצ'יפס ביד אחת והכוס הכמעט ריקה בשנייה, החלטתי לנסות בירה מוזרה ממונגוליה בשם CHINGGIS, שהוגשה, כמובן, על ידי צוות מונגולי נחמד, שהקים בר קטן בסגנון המקומי. איך לומר זאת בעדינות, לבירה היה בהחלט טעם אקזוטי.
בשלב הזה, פגשתי קבוצה שנראתה בהתחלה כמו אוהדי כדורגל אנגלים שמחפשים קצת צרות. בדיעבד הסתבר שהם היו הצוות של מבשלת הבירה האנגלית Newcastle Brown Ale. את הבירה שלהם אהבתי במיוחד, ושתיתי שתי כוסות. האנגלים, שהיו די שיכורים כבר בצהריים, לא הפסיקו להתלהב מקשישה חמושה בהליכון שהגיעה לפסטיבל כדי לשתות בירה. הם החליטו לצ'פר אותה בעוד כוס, וגם להצטלם איתה. זה עם השפם אפילו התעקש על נשיקה.
האחיות מציעות טיפול נמרץ
כשהתרחקתי לאט לאט מהרעש של האנגלים, שמתי לב שאני מגיע לדוכן הבירה שמשך אליו את מרבית המבקרים, לפחות את הגברים. הדוכן היה מוקף בהמונים, והאמת היא שאחרי שהבנתי את הסיבה, גם אני נשארתי שם איזה שעה.
אפשר עוד שתיים מאלה?
זה היה דוכן של בירה ממדינת המחוז הגרמנית Thueringen, שהברמניות שלו היו שלוש בחורות יפות לבושות במדי אחיות לבנים, עם מיני קצרצר וחושפני. הן קראו לעצמן "שירות בירת החירום של מדינת טורינגן". הבירה הייתה אמנם חלשה, אבל משום מה זה לא הפריע להמוני האנשים להמשיך ולשתות אותה.
בהמשך הדרך, אחרי הפסקת אוכל ארוכה, טעמתי עוד איזה בירה ביו-אקלוגית חדשה של מבשלת "דמרט" מאיזור אלטמארק בגרמניה (לא מומלצת במיוחד), לקחתי שלוק של "יוגי-בירה" מהודו, ולקינוח - כוס קטנה של בירה בטעם בננה, מחברת DjuDju, שהייתה אחלה סיום ליום ארוך.
ראייתי המתערפלת הביאה אותי להשאיר את האוטו במקום שבו החניתי אותו בבוקר, ליד בקבוק ענק של קורונה (בתקווה שכך אזכור למצוא אותו למחרת). לקחתי את הרכבת התחתית בחזרה הביתה. אבל ההימנון של "ניוקאסל" עדיין לא יצא לי מהראש.
השתתפה בהכנת הכתבה: סולי עיני
לפנייה לכתב/ת 
