מי הבוס?

הטריילר של "הבוס הגדול"

גם אלו הרואים בלארס פון טרייר פרובוקטור רדוד, לא יוכלו להתכחש לניסיונו המתמיד לחשוב מחדש על עבודתו, מתוך כוונה להפתיע ולחדש. הנטייה הזו בולטת דווקא בסרטים כמו "אפידמיק" (1988) או "האידיוטים" (1998), הנתפסים, בטעות, כזניחים. למרות שתקציבם דל, ונעדר מהם הפאתוס הדתי המזוהה עם הבמאי, הם חיוניים להבנת עבודתו.

כשפון טרייר מחליף את מגבעת הבמאי הרציני במצנפת הליצן והאנרכיסט, זה סימן שנושא הסרט עומד להיות הרהור על הקולנוע שלו עצמו – תכני סרטיו, סגנון הבימוי וצורת העבודה שלו עם שחקניו. בסרט "הבוס הגדול" מבצע פון טרייר מהלך דומה, המוסווה כקומדיה אבסורדית על יחסי כוח ותעתועי ניהול בחברת מחשבים דנית.

קריסטופר (ינס אלבינוס), שחקן מובטל וגרוש, נשכר על ידי ראבן (פיטר גאנצלר), בעל חברת מחשבים קטנה, לתפקיד המצוי באזור הדמדומים בין מציאות ובדיה – לגלם את תפקידו של "הבוס הגדול". ראבן ניהל במשך שנים את החברה באמצעות דמות פיקטיבית זו. הוא עשה זאת בכדי שיוכל לתמרן את עובדיו כרצונו, תוך הפלת האחריות וניתוב הכעסים לאותו בוס כל יכול ונעדר, המנהל את החברה מארה"ב. כעת הוא זקוק לשחקן שיגלם את הדמות, בכדי שיוכל למכור את החברה לאיש עסקים איסלנדי זועף (במאי הקולנוע פרידריק תור פרידריקסון).

מידת השליטה שואפת לאפס. "הבוס הגדול"

דינמיקת שחקן-במאי

ל"בוס הגדול" יש זיקה לסאטירות הקומיות העוסקות בדינמיקה תוך משרדית, נוסח סדרת הטלוויזיה הבריטית/אמריקנית "המשרד". גם כאן יש בוס שמידת השליטה שלו במתרחש שואפת לאפס. גם כאן יחסיו עם העובדים מתבססים על מבוכה, עוינות וחוסר הבנה. העיצוב הספרטני, תנועות המצלמה הגסות, הקטיעות בעריכה – כל אלו יכולים להיראות כביטוי לסגנון המוקיומנטרי המוכר מסדרת הטלוויזיה. מפרספקטיבה זו "הבוס הגדול" יכול להיתפס כמהדורה סהרורית יותר (אם כי מהנה) של מוצר בידורי שכבר נתקלנו בו. יחד עם זאת, אין סיבה לחשוש שמא פון טרייר התמתן והתמסחר. כאמור, מצנפת הליצן מעידה על כוונותיו הרציניות של הבמאי לעסוק באמנותו שלו.

השאלות העולות במהלך הצפייה מעידות שפון טרייר מכוון גבוה. זו אינה סאטירה ריאליסטית (ככזו היא בוודאי נופלת מ"המשרד"), אלא גלגול קולנועי עכשווי לסיטואציות בנוסח תיאטרון האבסורד. סביבת העבודה מוצגת כמרחב מבודד שאין לדמויות קיום מעבר לגבולותיו. הז'רגון המקצועי הוא ג'יבריש נונסנסי, שאין מי ששולט בו. הקודים המנחים את התנהגות הדמויות כלפי "הבוס" נסתרים. עמדת השליטה נמצאת בתנועה מתמדת בין "הבוס הגדול", "הבוס האמיתי" והעובדים. השאלות שהבמאי שואל את עצמו ואת הצופים נותרות ללא תשובה נחרצת.

מניירה או ניסוי נועז?

סגנונו של הסרט משלים את העיסוק בשאלות של שליטה באובייקט האמנותי. בסרט מופעלת מערכת ממוחשבת שזכתה לכינוי "אוטומאוויזן". מערכת זו בוחרת, ללא מגע יד אדם, את השוט שיראה ברגע נתון מתוך שמונה מצלמות פועלות. פון טרייר מגביל, באופן מכוון, את שליטתו על העריכה, ומייצר קיטועים קופצניים, תוך קטיעות מורגשות של ערוץ הסאונד בסרט.

בנוסף למערכת זו מכיל "הבוס הגדול" גם שעשועון המכוון לצופים: סדרה של טעויות ויזואליות המחכות לצופה העירני. עם עלייתו של הסרט למסכים בדנמרק בשנה שעברה הוכרז כי הצופה שיגלה את המספר הרב ביותר של טעויות יזכה להיות ניצב בסרטו הבא של פון טרייר. האם אלו מניירות או ניסוי סגנוני נועז? האם זה קולנוע אמנותי ואינטלקטואלי או בדיחה פרטית במשקל נוצה על קולנוע ממין זה? כדרכם של סרטי פון טרייר, התשובה הפרדוקסלית והמרתקת היא גם וגם.