עד כמה חכמים העורבים?

צייד ביערות צפון אמריקה רואה עורב שחור (Corvus corax) מתהפך על גבו ונשכב כשרגליו באוויר ליד פגר של בונה המוטל על השלג. ביולוג מטפס על צוק סלע כדי לטַבֵּעַ גוזלי עורב, והוריהם מדרדרים עליו אבנים מלמעלה. עורב יחיד מקים רעש גדול סמוך לבקתה מרוחקת ומעורר בכך אדם העומד ליד הבקתה להתבונן סביבו ולראות פומה העומדת לעוט עליו ממחבואה.

כל אחד משלושת האנשים האלה חשב שהוא יודע מה הייתה כוונת העורבים במעשיהם. הצייד חשב שהעורב מעמיד פני מת, כאילו הורעל, כדי להרתיע עורבים אחרים מלהתחרות בו על בשר נבלת הבונה. הביולוג חשב שזוג העורבים ניסה, במתכוון, לפגוע בו באבנים כדי שיסתלק. האיש בבקתה המרוחקת חשב שהעורב הזהיר אותו כדי להציל את חייו.

אין להתעלם מן ההשערות הללו, אבל רוב האנשים שהתוודעו מקרוב אל עורבים יציעו אולי הסברים אחרים, סבירים יותר. העורבים הם כנראה חובבי המשחקים המובהקים ביותר בין הציפורים, ולא פעם, נראה שהם

מתהפכים על גבם, סתם בשביל הכיף. פעמים רבות הם מכים בזעם על המצע שמתחת למקום מושבם כשטורף מתקרב אל קנם. וידוע שלפעמים הם מובילים חיות אל טרף אפשרי כי אינם יכולים לגבור לבדם על הטרף, כלומר ייתכן שהציפור דווקא הוליכה את הפומה אל האיש.

האם הפיקחות מודעת?

יש שפע של סיפורים על עורבים, ומרבים מהם אפשר להסיק שהם נבונים מאוד, אבל אין בסיפורים כדי להוכיח שפיקחותם מודעת. אפילו התנהגויות, שהתחכום שמאחוריהן גלוי לעין הרבה יותר, כגון הרגלם של עורבים לבצוע גוש שומן לנתחים כדי שיוכלו לשאתם ביתר קלות, האופן שבו הם עורמים במדויק מציות כדי שיוכלו להתעופף עם הערמה כולה, הדרך שבה הם מסדרים שתי סופגניות כדי שיוכלו לשאת את שתיהן בבת אחת, ומטמוני המזון המדומים שהם מכינים כדי להטעות גזלנים, אפילו כל אלה אינם מוכיחים שהעורבים מסוגלים לשקול במודע פעולות אפשריות ולבחור את ההולמות ביותר ביניהן.

על סמך התצפיות בלבד אי אפשר להוציא מכלל אפשרות גם הסברים אחרים, כמו אינסטינקטים או למידה מוכנית של פעולות מסוימות. ואכן, עד שנות ה-90 נעשה ככל הנראה רק מחקר מדעי מוקפד אחד שהצביע על שיקול דעת הגיוני אצל עורבים, מן הסוג שאצל בני אדם הוא מובן מאליו.

מדובר בסדרה של ניסויים שפרסם אוטו קולר מן המכון הזואולוגי של קניגסברג (שכבר אינו קיים) ב-1943. הוא הראה שעורב המחמד בן ה-10 שלו, יקוב, יודע לספור עד שבע בכך שאילף אותו להביא מזון מכלי מסוים מבין כמה כלים שמכסיהם סומנו כל אחד במספר שונה של נקודות. 

מחקרים מן השנים האחרונות, שאת רובם עשינו שנינו, מספקים סוף-סוף כמה הוכחות חותכות שהעורבים אכן אינטליגנטיים, במובן זה שהם מסוגלים להשתמש בהיגיון לפתרון בעיות.

ועוד מצאנו לתדהמתנו, שהם יכולים אפילו להבחין בין עורב אחד למשנהו. וגם במובן זה הם דומים לבני אדם: לא היינו יכולים לבנות חברות (למעט כאלה הדומות לחברות של חרקים) בלי היכולת הזו.

הוכחה לפתרון בעיות

העורב אינו הציפור היחידה שמקובל לייחס לה חכמה. ב-20 השנים האחרונות היה מבול של מחקרים שגילו כי לכמה מקרוביהם במשפחת העורביים (ובהם עורבים קטנים יותר מן העורב השחור וכן העורבני, העקעק, והקיק) יש יכולות מנטליות מפתיעות ומורכבות. אצל כמה מינים נראה שהיכולות האלה אינן נופלות מיכולותיהם של קופי אדם, ואפילו עולות עליהן. לקיקים למשל, יש זיכרון מופלא שאוצר אלפי מיקומים של מטמוני מזון - משימה שרוב בני האדם יתקשו לעמוד בה.

מחקרים הראו שעורב ניו קלדוניה (Corvus moneduloides) מכין כלים מחלקי עלים של הצמח פנדנוס ומשתמש בהם לשלוף זחלים מחרכי עצים. אך מה שלא היה ידוע הוא עד כמה המעללים יוצאי הדופן האלה כרוכים בתכנות עיוור מובנה, או בשינון וזיכרון (על פי ניסוי וטעייה בעבר), או בחשיבה (בחירה בין אפשרויות המיוצגות ונשקלות בתודעה).

תכננו אפוא ניסויים שנועדו לבודד את התפקידים ואת החשיבות היחסית של כל אחת מן האפשרויות האלה. בניסוי הראשון הצגנו לעורבים יחידים מזון תלוי על חוט. כדי להשיג את המעדן היה עליהם לרכון מטה מן המוט שעליו הם עומדים, לתפוס במקורם את החוט, למשוך את החוט מעלה, להניח על המוט את לולאת החוט שמשכו, לדרוך עליה בלחץ חזק דיו שלא תחליק, ואז להרפות מאחיזת המקור בחוט ולחזור על סדרת הפעולות הזו שש פעמים או יותר.

גילינו שלפחות כמה מן הציפורים הבוגרות בחנו את המצב במשך כמה דקות ואז ביצעו את התהליך הרב-שלבי הזה בניסיון אחד שארך כ-30 שניות בלבד, וזאת בלי להקדיש מאמצים מקדימים כלשהם לניסוי וטעייה. בעיצוב קלאסי של ניסוי מעבדתי הבוחן התנהגות של בעלי חיים, מתוגמל כל שלב בפעולה הרצויה במזון, ואילו על שלבים שגויים מענישים במכת חשמל.

הקשרים שבין השלבים בסדרה נוצרים ככל הנראה בלי שבעל החיים יצטרך להבין איך כל אחד מהם תורם לתוצאה הסופית. ואולם לא ייתכן שהציפורים שאנחנו בדקנו כבר נתקלו במשימה זו בטבע, ולכן לא ייתכן שהן למדו לבצע אותה בעבר באמצעות ניסוי וטעייה. לפיכך, ההסבר הפשוט ביותר הוא שהן דמיינו אפשרויות והסיקו באילו צעדים עליהן לנקוט.

ואולם, הצלחה במבחן הִצריכה בגרות. ציפורים צעירות (חודש או חודשיים לאחר שלמדו לעוף) אינן מסוגלות לבצע את הפעולה המורכבת הזאת. וציפור בת שנה זקוקה לשש דקות בממוצע כדי לפתור את הבעיה. באותן שש דקות הן מנסות בגלוי אפשרויות שונות (למשל, לעוף אל המזון, לנסות לתלוש את החוט, לנקר אותו או למשוך ולסובב אותו).

שום שלב בסדרת משיכות החבל של העורבים לא תוגמל במזון. היה עליהם להשלים את כל הסדרה הארוכה כדי לקבל משהו לאכול. אפשר אולי לטעון שבצדו של כל שלב יש גמול "מנטלי" הפועל כחיזוק חיובי פשוט, כי

העורב רואה את האוכל מתקרב אליו, בלי שהוא מבין שכל שלב בסדרה מקרב אותו אל מטרתו. אבל ההסבר הזה עומד על כרעי תרנגולת. אילו כל צעד היה נלמד בניסוי וטעייה היה צורך בהרבה מאוד ניסיונות, וללימוד הסדרה כולה היו נדרשים בוודאי חודשים של אימון. אבל לא כך היה. היה נראה שהציפורים יודעות מה הן עושות.

האם הם הבינו?

ואולם אי אפשר לדעת שהן יודעות אלא אם כן הן יתנהגו על פי תחזיות מסוימות. לדוגמה, אילו ידעו העורבים מה הם עושים, הם היו צריכים לדעת גם מה הם כבר עשו. הם היו אמורים לדעת למשל, שלאחר שהעלו את הפרס הקשור בחוט, הוא עדיין מחובר למוט. כדי לבדוק אם הבינו, גירשנו אותם מן המוט לאחר שהעלו נתח בשר. אם ישמטו את הבשר, סימן שידעו כי הוא מחובר למוט. אם יעופו עם הבשר (ויגרמו לו להיתלש ממקורם), סימן שלא ידעו. רובם שמטו את הבשר. לעומת זאת, אם על המוט היה מונח בשר שאליו מחובר חוט, שאינו קשור למוט, היו העורבים לוקחים אותו תמיד במעופם.

כשמבינים, לא צריך, או כמעט שאין צורך, לערוך ניסיונות. למידה בניסוי וטעייה לעומת זאת, אינה מצריכה היגיון. ביקשנו אפוא לעשות עוד ניסוי כדי לברר אם התמודדו הציפורים עם אתגר משיכת הבשר באמצעות תנועות אקראיות שבמקרה היה גמול בצדן, אבל לא היה כל היגיון מאחוריהן. הפעם העמדנו לפני ציפורים חסרות ניסיון את אותן אפשרויות מעשיות, אבל במצב שקיווינו שיהיה לא הגיוני מבחינתן. כלומר, החוט הונח כך שהיה עליהן למשוך אותו למטה בשביל להעלות את המזון למעלה.

גם במצב הזה גילו העורבים עניין במזון. הם חקרו את המתקן וניקרו ומשכו בחוט וכך קירבו אותו לפעמים קצת אליהם. אבל עד מהרה התייאשו, ושום ציפור לא למדה להשיג את המזון אף על פי שאותה סדרת משיכה-דריכה-שחרור שקודם לכן אפשרה להן להשיג את המזון חיש קל, הייתה יכולה לאפשר זאת שוב.

אנו סבורים אפוא שהמשיכה היישר למעלה נלמדה מהר ולעתים כמעט "מיד" רק מפני שנסמכה על היגיון. העורבים מסוגלים ככל הנראה לבחון פעולות בראשם ולדמיין את תוצאותיהן. נראה שלרוב בעלי החיים אין יכולת כזו, או שהיא קיימת אצלם במידה מועטה בלבד, ויש לכך סיבה הסתגלותית טובה.

על מה חושבים העורבים?

חקר מצביהם המנטליים של בעלי חיים, שאינם יכולים לספר לנו מה הם חושבים, הוא עתיר קשיים. והלכה למעשה איננו יודעים, ואולי גם לא נוכל לדעת, מה מתרחש במוחו של בעל חיים אחר ואולי גם לא במוחותיהם של פרטים אחרים בני מיננו. אבל אם ננקוט בעקרון התער של אוקאם ונאמץ את ההסבר הפשוט ביותר, כמיטב המסורת המדעית, נוכל להסיק שהניסויים שערכנו מספקים אישוש עקבי להשערה שעורבים משתמשים בייצוג מנטלי כלשהו המנחה את פעולותיהם.

התוצאות של ניסויי משיכת החוט מורות על הפעלת היגיון. וטקטיקות השוד והשמירה מפניו מלמדות שהעורבים זוכרים את הדברים שאליהם שמו לב מתחריהם והם אומדים את האיום הצפוי בעקבות זאת. הם מייחסים למתחריהם את היכולת לדעת, ומשלבים את הידע הזה עם מעמד הדומיננטיות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות על הקמת מטמוני מזון וריקונם.

למידה אכן קיימת, אבל אין בה כדי להסביר את כל ההתנהגות הנצפית, משום שההתנהגות הזאת באה לידי ביטוי מהר מאוד, כמעט מיד, בלי ניסוי וטעייה כלל. אנחנו משערים אפוא שהעורבים מתחילים עם מתכונת התנהגות משחקית הטבועה בהם מלידה שמייצרת את הניסיון שהוא תנאי הכרחי ללמידה. הלמידה עשויה להיות מתורגמת אחר כך להכרה מודעת, כלומר, ליכולת להפעיל היגיון. יכולת כזו שימושית בסביבה החברתית המאוד לא צפויה של טורפים ומתחרים, ואפשר גם להעביר אותה ולהחילה על כל מצב עניינים אחר, כמו משיכה למעלה של מזון תלוי על חוט.

איננו יודעים עד כמה התנהגות כמו זו של העורבים יוצאת דופן בקרב בעלי חיים.

 אבל אנחנו משערים שאף על פי שאין היא כנראה נדירה, היא מצומצמת בדרך כלל לסוגי משימות מסוימות, משום שקיים מגוון עשיר של אינסטינקטים ונטיות למידה בסיסיים המותאמים בדיוק לסביבת המחיה של בעל החיים. עם זאת, אצל העורבים היא עשויה להיות כללית יותר מאשר אצל רוב בעלי החיים האחרים.

אנו סבורים כך מפני שאיננו מכירים שום ציפור חובבת משחק כמו העורב ושנחשפת בשל כך למגוון כה גדול של תרחישים בלתי צפויים. אולי בזכות נטיות אלה נעשו העורבים לציפור שתפוצתה הטבעית היא הגדולה ביותר בעולם, ציפור המאכלסת את אותן יבשות כמו בני האדם, ומשתלבת בקלות, כמותם, בבתי גידול רבים ושונים.

כתבו: ברנד היינריך ותומס בוגניאר (פרטים נוספים במסגרת).

מתוך גיליון אוגוסט-ספטמבר של Scientific American ישראל