לכל הרוחות

יש משהו מעציב במסלול הייסורים הקבוע שהוליווד מעבירה יוצרים מוכשרים וזרים שמגיעים לאמריקה. לענייננו: התאומים הזהים מהונג קונג, דני ואוקסיד פאנג (איזה שם פרטי מעולה זה, אוקסיד). במולדתם הם יצרו ב־1999 מותחן נפלא בשם "בנגקוק המסוכנת" וב־2002 את סרט האימה "העין". מה שייחד את הסרטים האלה הוא בראש ובראשונה הצד הוויזואלי הדי מרהיב שלהם. כוכבי הוליווד שמו לב לכך: שני הסרטים האלה זוכים בימים אלה לרימייק אמריקאי. אבל בזמן שכל האולפנים והסוכנים והתסריטאים עובדים על הניירת שלפני, הסכימו האחים פאנג להצעתו של סם ריימי שיפיק להם סרט אימה קטן ומקורי דובר אנגלית. האחים הסכימו. התוצאה היא "השליחים", שיצא באמריקה לפני חמישה חודשים וזכה להצלחה מינורית.

אז מה הז'אנר? "השליחים"

ייאמר מיד ולזכותם של האחים: משהו מהייחודיות הוויזואלית שלהם נשמר בסרט הבכורה האמריקאי שלהם. לפחות בחציו הראשון הסרט מצליח ליצור תחושה של אי נחת ומתח גואה לא רק בזכות האירועים, אלא גם בזכות הקומפוזיציות וזוויות הצילום. אלה הרגעים שבהם אהדתי לסרטי אימה כז'אנר משתלמת. בגלל שסרטי אימה הוא ז'אנר בטוח - חוקיו די ברורים, הקהל שלו קבוע ויציב ואפשר להפיק סרטים כאלה די בזול ואם לא עושים פדיחות איומות - ההצלחה המסחרית בקולנוע ובדי.וי.די די מובטחת. ובגלל המוניטין הרע של הסרטים, לרוב רק יוצרים בתחילת דרכם או מהגרים שעוברים טירונות בדרך לבלוקבאסטר ההוליוודי שלהם מתעסקים בכך. כך שזה הז'אנר שמאפשר ליוצריו חופש סגנוני, אפשרות ללכת על הקצה, לעשות דברים קצת אחרת, לא על פי השטאנץ.

ו"השליחים" מרוויח מכך, אך גם מפסיד. הסגנון מרתק, אבל העלילה - ובאמצעות מנגנוני ההבהלה של הסרט - קצת נדושים מדי. שוב סיפור הבית הישן בחווה המבודדת שמשפחה נכנסת אליו ומגלה שהוא... נו... מפחיד. וכאן, כדי להבין מה בדיוק מפחיד, צריך הסרט להחליט על תת הז'אנר שלו. האם יש באמת רוח רפאים או מפלצת, ואז זה סרט אימה על טבעי? האם מה שמאיים הוא אנושי לחלוטין ולא על טבעי? או האם האימה מתרחשת אך ורק בתוך ראשו של הגיבור, ואז זה סרט אימה פסיכולוגי? התשובה ב"השליחים": גם וגם וגם. ובנוסף לכל, זו גם דרמה משפחתית. וכאן, בנקודת החצי, הסרט מתחיל להתפרק. כל עוד הוא "גם וגם וגם" עד החצי, אבל אז מתביית על הז'אנר שלו ורץ בכל הכוח משם, זה היה עובד. אבל "השליחים" מתפספס כשהוא מסרב להאיץ את הקצב. באמצע הסרט אנחנו כבר יודעים שבני הבית גרים בתוך גרסה כפרית ל"הטינה", הם עדיין לא, ולכן כל פעם שהם עוצרים לדון ב"יחסינו המשפחתיים לאן" האימה האמיתית בקהל היא מתי הם יפסיקו לברבר ויתחילו להילחם על חייהם. 

שף, תנוח

"אהבה בתפריט" הוא הרימייק האמריקאי ל"המטבח של מרתה". בעוד האמריקאים כמעט ולא הולכים לסרטים בשפות זרות המחייבים אותם לקרוא תרגום, עמיתיהם הישראלים דווקא כן. הסרט הגרמני "המטבח של מרתה" זכה להצלחה מרשימה כשהוצג בארץ. כך שעבור רוב קהל היעד המקומי הצירוף "בסרט הזה כבר היינו" בהחלט מדויק. אבל אם במקרה לא ראיתן את "המטבח של מרתה", ואם במקרה אתן הרוסות על סרטים שמתרחשים ברובן במטבחי מסעדות (ואת "רטטוי" כבר ראיתן), אז "אהבה בתפריט" הוא הסרט בשבילכן. בעיניי הוא בלתי נסבל.

עמוס חומרים משמרים. "אהבה במטבח"

דימויי האוכל בלתי נמנעים כאן: בסרט שכל כך עוסק באמנות הבישול, משונה ומאכזב שהתוצאה הסופית יצאה כל כך תעשייתית, עמוסה חומרים משמרים וצבעי מאכל. זה סיפורה הנדוש של שפית ניו יורקית, קונטרול פריק פרפקציוניסטית, שבתוך כמה ימים קורים לה שני דברים שונים שמערערים את יציבותה. היא נדרשת לטפל באחיינית שלה (בגילומה של אביגייל ברסלין, מ"מיס סאנשיין הקטנה" והדבר הטרי והמרענן והאמין היחיד בסרט הזה), וגם היא צריכה להתמודד עם נוכחותו של הסו־שף החדש שלה, שעושה לה ברדק במטבח ומוציא אותה מדעתה. מה דעתכם? האם היא תתאהב בו לבסוף? גם במסגרת העולם האגדתי והסוכרתי ממילא של הקומדיות הרומנטיות "אהבה בתפריט" הוא סרט נטול דופק. לא מעט מהאשמה נופלת על כתפיה של קתרין זיטה ג'ונס, שפשוט לא מצליחה לשכנע שמשהו אמיתי אכן קורה לה בחיים. אבל נו, יש "אהבה" בשם, ויש אוכל על המסך וניו יורק ברקע. מי מקשיב למבקרי קולנוע בכלל? 

• ביקורות קולנוע נוספות של יאיר רוה - בעמ' 80 בגיליון "פנאי פלוס " החדש