ה-X המיתולוגי
דיוויד דוכובני מצא את הדמות המושלמת לחזור איתה לטלוויזיה: סופר מתוסכל עם מחסום כתיבה ויצר הרס עצמי, שמסתובב בקליפורניה ההדוניסטית ופורק את התסכול שלו בסקס מזדמן, אלכוהול וסמים. אתם תהנו לא פחות
לפני שמתחילים לצפות בסדרה חדשה, תמיד עולים אותם החששות: האם נתאכזב? האם נופתע לטובה? האם הדמויות יעצבנו אותנו או יגרמו לנו להתאהב בהן? מעט מדי פעמים אנחנו מופתעים לטובה, וגם את זה לוקח לנו יותר מפרק אחד להבין. אבל אף אחד לא מכין אתכם לפגישה עם גבר החלומות שלכם, כמו שקורה ב"קליפורניקיישן".
דיוויד דוכובני ("תיקים באפלה"), הזכור כחנון הלוזר עם הסמי-סקס-אפיל, שעובד בעיקר על נערות מתבגרות וחרמניות, מגלם בסדרה החדשה את האנק מונדי, הגבר שכל גבר שהפנטזיה שלו היא להשכיב ים כוסיות ולהגיד תמיד את המשפט הנכון (זאת אומרת, המין הגברי בכלל, וקוראי "בלייזר" בפרט), רוצה להיות כמוהו, וכל מי שרוצה שיזיינו לה כל היום את הצורה ויגידו לה משפטים שנונים (זאת אומרת, המין הנשי בכלל, וקוראות "בלייזר" בפרט), היתה רוצה לעצמה.
דוכובני. הגבר שכל קוראת "בלייזר" היתה רוצה לעצמה (מתוך האתר הרשמי)
הוא מתוסבך, דפוק, מתוסכל מחוסר יכולת ליצור, רודף אחרי האישה שלא רוצה אותו ומתנהג כמו אידיוט. אבל אוי, כמה שהוא סקסי. האנק מודי, סופר בן 30 פלוס, סובל מהקלישאה הגדולה ביותר ומהתירוץ המושלם - יש לו מחסום כתיבה. את התסכול שלו הוא פורק בסקס מזדמן וזול למדי עם נשים חטובות, אלימות מתפרצת, אלכוהול וסמים.
במקביל לכל אלה הוא מנסה להחזיר אליו את אישתו היפהפיה (נטשה מקלון), ומתמודד עם בת מתבגרת (מדלין מרטין), בת 12, שמגלה בעצמה שסקס זו דרך טובה להשיג קצת תשומת לב. בנוסף הוא מנהל מערכת יחסים חסרת כל טקט עם הסוכן שלו (איוון אנדלר, הארי מ"סקס והעיר הגדולה"), ואם זה עוד לא ברור, שוכב עם כו-לן, כולל אחת בת 16 (מדלין זימה, גרייס שפילד מ"נני"), שנהנית להכניס לו אגרופים תוך כדי סקס. כולן וכולם, אגב, משחקים נפלא.
הקלישאה הופכת לאנושית
בדומה לעונה הראשונה של "העשב של השכן" ("weeds"), ברגע שתחשבו שפיצחתם את הסדרה, היא תפתיע אתכם עם סטירה מצלצלת ישר לבלוטות היומרה. בעיקר בזכות הדיאלוגים השנונים, מהסוג שגורם לרצות לשנן משפטים נבחרים מתוכם, אבל לא מעיק בחוסר אמינות, והסיטואציות האנושיות והמצחיקות. לדוגמא: דוכובני מכניס מכות לבחור בשורה לפניו בקולנוע, שמדבר בפלאפון באמצע הסרט. מי מאיתנו לא חלם לעשות את זה?
דוכובני ונטשה מקלון. מנסה להחזיר אותה אליו (מתוך האתר הרשמי)
הסדרה מצולמת באופן נקי, אסתטי ומוקפד, התאורה מותאמת בצורה מדויקת לסצינות ולאווירה המשתנה, ותנועות המצלמה לא מוגזמות. הפסקול מכיל בין השאר את ההרכב הגאוני של מייק פאטון "פיפינג טום", וזה אומר הכל. השיר "קליפורניקיישן", אחד הלהיטים הגדולים של הרד הוט צ'ילי פפרז, ממנו אולי - ואולי לא - שאוב שם הסדרה, מכיל בתוכו בשני משפטים את העלילה כולה: Destruction leads to a very rough road, But it also breeds creation. הסופר הפתטי, מלא הרחמים וההרס העצמיים, מריח מסקס ואלכוהול, מצליח לייצר על המסך אווירה מלאת יצרים, הומור, חום ורגעים אמיתיים.
הקלישאה של הסופר המתוסכל הופכת לאנושית, ובאופן מפתיע, במקום לעורר
מיאוס ותחושת בנאליה, מצליחה להצחיק. התפאורה המזויפת תמיד של קליפורניה, תחושת החופש והשמש המאולצת של החוף המערבי, מצליחה לעבור דרך הפריזמה העלובה והמדכדכת של הדמויות האבודות שחיות בתוכה, ולהפוך את השטחי למרגש.
הסדרה בת 12 הפרקים, מבית רשת "שואוטיים" (אותה רשת שהביאה לכם את "weeds"), שעולה היום (ב') בארצות הברית, היא הדבר הכי טוב שאתם יכולים לאחל לעצמכם, להוריד, או חלילה לחכות לו שיגיע למסך המקומי. דיוויד דוכובני ידע בדיוק מתי ואיך לחזור, כי בימים חמים כמו אלה, כל מה שצריך זה סדרה שטחית עם ספק-עומק אפלולי, הרבה מאוד כוסיות ערומות ובדיחות שנונות. ולמי אכפת אם האמת נמצאת שם בחוץ או לא?
לפנייה לכתב/ת 
"קליפורניקיישן", הקאסט
מומלצים
