קציר בדמעה
בניית ביתו של עאדל קעדאן החלה והעלתה מחדש את שאלת ישוב הערבים ביישובים יהודיים
עאדל קעדאן, שהתפרסם בשל הבג"צ הנושא את שמו, הורשה סוף סוף להגשים את חלומו, הלכה למעשה, והחל לבנות את ביתו ביישוב קציר שבנחל עירון. ערבי ביישוב קהילתי יהודי. הבג"צ קבע שבמדינה דמוקרטית, לא ייתכן שאדם לא יוכל לגור במקום כלשהו בגלל לאומיותו. הזיכרון ההיסטורי אמור להזהיר אותנו במיוחד בשל אפליה מסוג זה. יחד עם זאת, לגיטימי לשאול אם מטרת הקרן הקיימת לישראל, שגאלה את אדמות הארץ, הייתה להושיב בהן גם ישמעאלים.
הפרשה הארוכה מעלה וויכוחים אמוציונליים, הנובעים לעתים מחרדה לצביונה היהודי של המדינה ולעתים משנאת הזר. הוויכוח לגיטימי והאמת אינה נמצאת כולה בצדו האחד של המתרס. אולם קיימת סכנה שההתנגדות הקולנית כל כך, רגשית כל כך, תוביל לפסים מסוכנים. שמחתו של קעדאן וההתנגדות הנחרצת בציבור, משיבות אותי שבע שנים קודם, לעין הסערה.
כבר בראשית דצמבר 2000, התפרסם בישוב קציר שבנחל עירון מכתבם של כמה תושבים מודאגים. ממכתבם עלתה זעקה אמיתית נוכח מגורי ערבים ביישובם. אחד התושבים אפילו יצא בקריאה לפעילות תגמול בישובים הערביים הסמוכים, דהיינו - רכישת בתים באום אל פחם. האיש לא הסתפק בכך, אלא הקים עמותה, שתפקידה להילחם ולמנוע מגורי ערבים. לא לחינם נבחר לעמותה השם "הערני", המעורר אסוציאציות לא נעימות מההיסטוריה המודרנית של ארצות הברית, שם השתמשו במילה זאת - Vigilance (עירנות) - ארגונים שמרנים גזעניים כדוגמת ה'קו קלאס קלאן'. באותם ימים נשמעו ביישוב, בו אני גר, כמה ביטויים גזעניים ובמקומון "אמצע חדרה" פורסמו ממצאים מדאיגים על הטרדת תושבים ביישובנו, בשל מוצאם.
כעת אני קורא את התגובות באתרי האינטרנט, הדומות להפליא לאותן התבטאויות. לשאט הנפש המובן שחשתי נוכח התיאורים, נאלצתי להתמודד עם זיכרונות מבית סבא, מהתקופה בה אנחנו היינו בצד החלש. בצר לי, מצאתי את עצמי מהרהר בספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי. שם, כאשר טוען הרב היהודי כי אין דרכם של היהודים להכות, עונה לו מלך הכוזרים: "לכשתשיג ידכם, תכו..."
חשוב להדגיש, מדובר היה במעשים ובהתבטאויות של מעטים, שעלולים להכתים יישוב שלם, אך למדנו שהרוב חייב לצאת נגד תפוחים רקובים, גם אם הם מעטים. עם ישראל סבל ארבעים דורות של אנטישמיות, אך זו לא פעלה עליו רק כמכת חרב, אלא לדאבוני, גם כהכשת נחש. הארס, מסתבר, מפעפע בנו. אינני מנסה להתחסד או להתייפייף. יש כאן התמודדות על דמותה של מדינת ישראל. בשם הציונות אנו מתעקשים לגור בלב האוכלוסייה הערבית ביש"ע, ובשם אותה ציונות אנו מונעים מהם לגור ביישובינו.
חששות התושבים ברורים. גם אני חושש לצביון היישוב. גם אני אינני רוצה לחיות בישוב שיש בו מסגד, אינני רוצה רחוב שיקרא על שמו של ג'מאל עבד אל-נאצר, ואנדרטה לעז א-דין אל-קסאם. גם אני חרד לדמותו של היישוב ביום הכיפורים או ביום הזיכרון. שאלות כבדות משקל אלו עומדות מול ערכים אוניברסליים, כמו שוויון ערך האדם וכמו חוקי מדינת ישראל. להזכירכם, בג"ץ לא עקף את המוקש ואמר את דברו. אין דרך חוקית למנוע מגורי ערבים בישובים יהודיים (וודאי שלא דרך בלתי חוקית), כשם שאין דרך למנוע מגורי חרדים בשכונות חילוניות, למרות שאלו, כמו אלו, עתידים להשפיע על צביונו של הישוב.
לא זו הדרך
ממשלות ישראל עשו מעט מאד לפתרון אמיתי לערביי ישראל החפצים באיכות חיים. קיים ציבור ערבי שעובד בקרב היהודים, לומד עמם ומבלה כמותם. ציבור זה שואף, כמו שכניו היהודים, לפיסת דשא ולבית מקורה ברעפים. מדינת ישראל, שמצאה את המשאבים לבניית מודיעין, אלעד ועמנואל, לא מצאה לנכון לבנות עיר לערבים בעלי צרכים דומים. הדרך הנכונה היא לא למנוע מערבי לגור בישובים היהודיים, אלא לשנות את הנסיבות שגורמות לו לרצות בכך, דהיינו, פתרונות דיור הולמים.
כפי שצוין במזכר הנ"ל, ולדעתי בצדק, ערבי שעובר לגור בקציר או בנצרת-עילית, עושה זאת בבקשו לשפר את איכות חייו. לעומת זאת, יהודי השואף להתגורר באום אל פאחם או ברובע המוסלמי בירושלים, עושה זאת כדי לעורר מדנים. השאלה איננה פשוטה והתשובה עליה מסובכת פי כמה. זהו נושא ערכי שאיננו חייב להפוך במין התנייה פבלובית לעימות בין שמאל לימין. זהו איננו קרדום בו יחפרו פוליטיקאים. זהו נושא שיש להתמודד עמו בכלים ממלכתיים, תוך התמודדות רגישה וערכית עם הסתירה הקיימת לעתים בין צביון יהודי לבין מדינה דמוקרטית.
ההתמודדות איננה פשוטה, אך אינני חושש מן הוויכוח. אני חושש מאיתות לחמומי מוח לעשות מעשה. בימים האפלים ההם נכתבו על קירות בית הדואר בקציר כתובות שטנה נגד עורך דין ערבי שההין לגור בין יהודים, ונגד פקידה שהעזה לשמוע מוסיקה בערבית. מחר יימצא הפטריוט שיעבור לחיתוך צמיגים, ניפוץ שמשות, והעתיד - מי יישורנו. בשכונת נחלאות הירושלמית הוצתו דירות בהן התגוררו סטודנטיות ערביות, ומשום כך אני חושש שמה שמתחיל עם טרטור נגמר בליל הבדולח.
מעבר לחשש שלי מהבערת יתר של הסכסוך הישראלי-ערבי, תשכחו מהאשליה שהשנאה לזר תיעצר בערבים. במדינה בה נדקרים עולים מפני שדיברו ברוסית, יש להיזהר בצוננים כמו ברותחין. נאמר לא אחת, כי הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל. ברור לי כשמש שחברי העמותה אינם כאלו, אלא תושבים מודאגים שקציר יקר להם, כמו גם ייעודו הציוני, אך כפי שכתב אחד העם במאמרו המפורסם: "לא זו הדרך". חכמים, היזהרו בדבריכם. מי שזורע רוח, יקצור סופה.
פורסם לראשונה 14/08/2007 23:28
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
