האם יש חובה להגיש עזרה לאויב פצוע?
שאלה:
האם יש חובה להגיש עזרה רפואית לאויב פצוע? הערות: בזמן המלחמה, במילואים, במידה שפצעתי אויב אך הוא עדיין חי ולא מהווה סכנה, האם עלי להגיש לו עזרה רפואית על פי ההלכה או שמא עלי לוודא הריגה או לעשות מעשה אחר? אשמח אם תענו לי (ליאור לזרסקו, חיפה)
תשובה:
הדינים במלחמה שונים מהלכות היום–יום, כשם שתקנות שעת חירום שונות מהחקיקה הרגילה. חלק נכבד מהשיקולים במצב מלחמה הם שיקולים טקטיים או אסטרטגיים, ויש להם השפעה משמעותית על פסיקת ההלכה. אכתוב מספר עקרונות, היישום שלהם צריך להיבחן לאור המצב בשטח.
קדושת החיים
במלחמה יש מצווה לנצח. צו זה גובר באופן כללי על חובת השמירה של חיי אדם, לא רק של האויב אלא אפילו שלנו. אם פיקוח נפש היה דוחה מצוה זו, איש לא היה יוצא להילחם.
עם זאת, קדושת החיים בעינה עומדת, וככל שניתן לנצח במחיר דמים נמוך יותר, חובה למצוא את הדרכים לעשות כך. אם אפשר להכריע את הקרב בלהרוג 50 מנהיגים של האויב במקום 1000 חיילים ואזרחים - חובה לעשות כן.
מבחינת ההלכה, גוי שהוא אויב לנו, הוא בן מוות. עם זאת הריגתו אינה מסורה ליחיד אלא לציבור, כלומר למוסדות השלטוניים. ההחלטה האם, מתי וכיצד להרוג אותו, תלויה בשיקולי הדעת הטקטיים של המנהיגים, ובתועלת שהדבר יביא לישראל.
אמנת ג'נבה
למרות שמקור הסמכות של המשפט הבינלאומי הכללי הינו עמום, אמנות שעם ישראל מתחייב להן מחייבות אותנו מבחינה הלכתית מכח החיוב לשמור את מוצא שפתינו. לכן, התחייבויות שהאומה נוטלת על עצמה בהסכמים בין לאומיים, הינן מחייבות גם מבחינה הלכתית, ובמקרים מסוימים, כגון כאשר מנהיגי האומה נשבעים בשם ה', ההסכמים מחייבים עד כדי החובה למסור את הנפש. (יבמות עט.) הסכמים אלו מחייבים רק כל עוד האומות האחרות, ובפרט הצד השני שומר אותם. כאשר הצד השני מפר את האמנות, לפי ההלכה אין עלינו חובה לקיימן. (רש"י ותוספות בבא קמא לח, שו"ת משנה הלכות יב שלו)
לעניין שבפנינו, ניתן לומר שההתחייבות הישראלית לקיום ההוראות ההומניטריות של אמנות ג'נבה הראשונה, השניה והשלישית, מחייבות את הצבא והצוותים הרפואיים לטפל בפצועים שיצאו ממעגל הלחימה, ואינם מסכנים את כוחותינו. אמנת ג'נבה הרביעית אינה מחייבת מבחינה הלכתית במלחמותינו הנוכחיות משתי סיבות: ישראל לא קיבלה אותה בשלמותה, ואויבינו נלחמים בנו במכוון מתוך ועל בסיס אוכלוסיות אזרחיות.
סוגים שונים של אויבים
יש מדינות או עמים הנמצאים בעימות איתנו. החיילים של מדינות אלו נלחמים כחלק מהעם שלהם, וברגע שהם יוצאים מהמעגל המלחמתי אינם לוחמים בנו עוד. דוגמא לכך היא חייל בצבא של מדינה עוינת. הוא נלחם בנו כל עוד המדינה שלו נלחמת, וכל עוד הוא כשיר לקרב. כאשר הוא נפצע, הוא יוצא מהמעגל המלחמתי ואין לו עניין אישי נגדנו.
יש אויבים, שנמצאים באופן אישי בעימות דתי או אתני איתנו. יש להם מטרה להרוג יהודים ככל שניתן, לגרש אותנו מארצנו או ליטול את עצמאותנו. הם מוכנים להתאבד לשם כך ולהתאמץ עד טיפת דמם האחרונה לבצע פיגועים. אויב מסוג זה, גם כאשר הוא נפצע הוא ממשיך להיות אויב, ועד שלא יחזור בתשובה וישלים איתנו הוא יעשה ככל שביכולתו לגרום נזקים. במקרים מסוימים הוא סובר שכל יהודי נוסף שיצליח להרוג בדרכו אל המוות יזכה אותו במקום טוב יותר בעולם שאחרי.
בדרך כלל, אויבים מהסוג הראשון יהיו מוגנים באמנות בינלאומיות, ואויבים מהסוג השני לא. גם מבחינה הלכתית ומעשית יש חילוק בין אויבים אלו.
מעמדה ההלכתי של שבועת החובש
שבועת החובש אינה מבחינה בין אויב לאוהב, ובכך סותרת עקרונות הלכתיים המבחינים בין אויב לידיד. לאור העובדה שכל יהודי מושבע ועומד מהר סיני לקיים את מצוות התורה, שבועה זו אינה מחייבת מבחינה הלכתית. מלבד חוסר התוקף ההלכתי, יש להעיר שבזמננו רפואה והצלת חיים קשורים בקשר הדוק עם טיפולים יקרים והקצאת משאבים. שבועת החובש משקפת מוסר שהינו ביטוי מן השפה ולחוץ, שאין לו כיסוי מעשי במציאות המודרנית.
במציאות הנוכחית כל מדינה מעדיפה את אזרחיה בהקצאת המשאבים הרפואיים, ויש לכך הצדקה הלכתית מלאה. מוטב היה אילו מצב זה היה משתקף בקודים האתיים שלנו, במקום לדבר גבוהה בקוד האתי ובשבועות שווא על שוויון לכל, כאשר בפועל מדינת ישראל (ואגב, כך נוהגות גם מדינות אחרות) מעדיפה את אזרחיה בהקצאת המשאבים הרפואיים להצלת חיים על פני תושבי עזה או דרפור.
יכולות וסדרי עדיפויות
לפי ההלכה, סדרי העדיפויות הנוגעות לחיי אדם בניהול האסטרטגי והטקטי של מלחמות, הם כדלהלן:
מצווה לנצח.
חיי אדם בצד שלנו קודמים לחיי אדם בצד של האויב.
אסור לסכן חיילים שלנו בשביל להציל פצועים של האויב.
אסור לסכן חיילים שלנו בשביל להציל אוכלוסיה אזרחית המסייעת לאויב או נותנת לו מחסה או גיבוי.
כאשר אין ברירה, מותר לסכן חיי חיילים בשביל להציל את חבריהם או אוכלוסיה אזרחית בצד שלנו.
יכולות הפינוי והטיפול הרפואי במלחמה הן מוגבלות, ובשדות הקרב העתידיים העשויים להיות רוויים בנשק נ"ט ונ"מ, היכולות יהיו עוד יותר מוגבלות. כיום מערכות הטיפול הצבאיות ברמת השדה (מחלקות פינוי, תאג"ד, פלה"ק) אינן ערוכות מבחינת כח אדם ויכולת לוגיסטית להתמודד עם פצועים כאשר הפצועים עצמם מהווים סכנה. דרגים אלו בנויים לתת מענה לפצועים שלנו או של האויב שיצאו ממעגל הלחימה. אם חובש ישכיב מחבל פצוע ליד חייל פצוע שלנו, והמחבל ישלוף את צינור ההנשמה של החייל, מתוך שאיפה להרוג עוד יהודי בדרכו למוג'הידין, הרי שהחובש אחראי למותו של החייל במקום להצלתו.
לאור היכולות המוגבלות, יש להציל קודם כל את חיילינו הפצועים. יש להציל גם פצועי אויב שאינם מסוכנים, לפי ההתחייבויות שנטלנו על עצמנו באמנת ג'נבה. הצלת פצועים מהסוג השני שהם עדיין אויבים, תיעשה בכפוף לשיקולי אבטחה ותועלת מודיעינית, וכן לשיקולים טקטיים של חילופי שבויים וכדומה.
וידוא הריגה?
תורת הלחימה מכתיבה במקרים מסוימים וידוא הריגה, שכן לאחר טיהור תא שטח אינך יכול להרשות לעצמך שחייל אויב פצוע יגלגל אליך רימון או מטען מהשטח שכביכול כבר טיהרת. כאשר נדרש וידוא הריגה לפי התו"ל, יש לעשות כן.כאשר יש מחבל שממשיך להוות סכנה גם כאשר הוא פצוע, יש לנקוט בכל דרך שתנטרל את האיום הנשקף ממנו, כולל הריגה אם יש צורך בכך.
אנו מתפללים בכל יום "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", ומקווים ששאלות אלו יישארו להלכה ולא למעשה, שלא ישפכו עוד את דמנו ושלא נאלץ לשפוך דמי אחרים. (משיב: הרב דרור ברמה)
