התמכרות לאינטרנט או כמיהה לפרסום?

הנושא החם והנדוש כבר של "התמכרות לאינטרנט" לא יורד מהכותרות. לא, לא בגלל שיש פריצת-דרך במחקר, אבחון, טיפול, או מניעה בתחום חשוב זה, אלא כי יש כנראה חוקרים, מומחים, או כאילו-מומחים שחשוב להם לומר את דעתם. בכך הם לא רק זוכים לכותרות סנסציוניות שהתקשורת אוהבת אלא גם, אולי, לתשומת-לב שהם זקוקים לה, לכאורה.

מחדשות הפסיכיאטריה

נתקלתי לאחרונה בהמוני ידיעות ברחבי התקשורת העולמית – כולן מצטטות או מעתיקות הודעה לעיתונות מטעם

אוניברסיטת תל-אביב – הטוענות שד"ר פנחס דנון, מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה זו, טוען שהתמכרות לאינטרנט מהווה סינדרום אובססיבי-קומפולסיבי מהמשפחה הדומה להתמכרות להימורים, סקס וקלפטומניה ושאר הפרעות של התנהגות כפייתית (כמו רחיצת ידיים כפייתית).

זאת ועוד, טוענת הידיעה, מצב זה עלול להביא לתופעות קשות של דיכאון וחרדה. מכיוון ומצב זה מאפיין 10% מגולשי האינטרנט – לפי דנון – הרי שיש כאן תופעה פסיכיאטרית קשה ביותר.

הטיפול בהתנהגות כפייתית זו – כמה צפוי שפסיכיאטר יציע – כרוך בנטילת תרופות החוסמות פעילות סרוטונין וכאלו המשמשות לטיפול בהתמכרות לסמים ואלכוהול.

פסיכיאטריה, פסיכופיזיולוגיה והתמכרות לאינטרנט

עם כל הכבוד שיש לי לחוקרי הרפואה, הביולוגיה, הפיזיולוגיה והפסיכופיזיולוגיה – ויש כבוד – המדע עדיין לא ביסס את ההשערה לגבי הבסיס הפיזיולוגי של "התמכרות לאינטרנט". מחקריו של דנון, כולל בנושאי התמכרות, כפי שהתפרסמו בספרות המקצועית, לא עסקו באינטרנט ומחשב כלל, למיטב ידיעתי.

לא ידוע לי גם על מחקר אפידמיולוגי שהוא ערך, או סקר מהימן של משתמשי אינטרנט, שמהווים בסיס לקביעה בדבר עשרת אחוזי המכורים. נראה לי שמחקריו, החשובים לכשעצמם, שעסקו בבחינת הבסיס הפיזיולוגי של התמכרות להימורים והתנהגויות כפייתיות אחרות, וניסויים בטיפולים תרופתיים באלו, אינם ממן העניין כלל וכלל.

ההרחבה, ההכללה וקפיצת-הדרך הלוגית, שלא לומר המדעית, מוטעות ומטעות. לא הייתי מתייחס לעניין אלמלא הרעש התקשורתי המלווה לכך, הגורם להטעיות, בהלה, והשקעה בכיוון לא נכון בעליל של הבנת הבעיה ואולי פתרונה.

התמכרות לאינטרנט – מה זה?

למרות שהשאלה פשוטה, לכאורה, התשובה מסובכת למדי. החוקרים העוסקים בחקר ההתנהגויות הקשורות למחשב ולאינטרנט מנסים כבר כעשור להציע תשובות טובות – אך כרגע רבה המבוכה על הבהירות. מה שברור

הוא ששימוש רב, אפילו רב מאוד במחשב ובאינטרנט אינם מעידים על "התמכרות" – להבדיל משימוש באלכוהול, סמים והימורים.

כמובן שאין זה דומה כלל לרחיצת ידיים כפייתית או מחשבות טורדניות. עניין זה לכשעצמו כבר שם את שני הנושאים החשובים האלה בקטגוריות שונות ונבדלות זו מזו.

ידוע גם ששיעור המכורים לאינטרנט (ממש מכורים, כלומר, שמשתמשים בפעילות זו-או-אחרת באינטרנט בצורה כפייתית, ללא שליטה וכוח-רצון, בתלותיות מלאה ובהפרעה מהותית לאורח חייהם) הינו בין חצי אחוז לאחוז אחד ברוב החברות (אם כי זוהו מקומות, חברות, או תת-אוכלוסיות בהם מדובר על שיעור גבוה יותר, בדרך-כלל עד שני אחוז).

כתבתי על נושא זה בעבר ואף הרחבתי, ולא אחזור על זה כאן. חבל שיש מי שמלבה אש היכן שאין בה צורך, שתוצאותיה עלולות יותר להזיק מאשר לתרום למשהו, מלבד, אולי, לשמו של אותו אחד. לגישתי, כדי להביע דעה, במיוחד על-ידי חוקר ובעל מעמד אקדמי בכיר, יש צורך בהתמחות רבה יותר מאשר תחום שיש לו נגיעה כלשהי לנושא הנדון.

כותרות, אחריות ותבונה

ההפיכה הקלילה של שימוש מסיבי באינטרנט למחלה והצעה של שימוש בתרופות כדי להירפא ממחלה זו - מחליאים אותי, אם יסולח לי על הביטוי. אני חרד, לא פחות מד"ר דנון, כמדומני, בעניין ההימורים באינטרנט, למשל, אך הפחדה, הבהלה והסנסציה בכותרות לא יפתרו דבר. הם רק מלמדים על העדר אחריות ותבונה, אולי של יחצ"נים הזויים של מוסדות הזקוקים לפרסום.

פרופ' עזי ברק הוא פסיכולוג המתמחה בפסיכולוגיה של סייברספייס, חוקר ומלמד באוניברסיטת חיפה. לביוגרפיה המלאה