"בטבע אני נפרד מחוקי הג'ונגל של האדם"
מדור חדש מציץ בכל יום שלישי לעולמם של צלמי טבע ישראלים. והפעם: יורם שפירר, תזונאי בקר וצאן למחייתו, מתעד מילדות את החי והצומח הארצישראלי. "לפעמים אני נמס מחום במשך שעות, אבל כשבעלי-החיים נמצאים במרחק נגיעה ממני - אני שוכח הכל"
במסתור של הצפר וצלם הטבע יורם שפירר הזמן עוצר מלכת. מבין רשתות הסוואה הגדושות בצמחים, ענפים וקוצים, מבצבצת עדשת המצלמה שלו, מצפה ללכוד רגעים מחייהם של ציפורים ובעלי-חיים תוצרת הארץ. "כשאתה מגיע לטבע, אתה נחשב לאורח וצריך לשמור על כללי נימוס קפדניים", הוא אומר. "צילום מתוך תודעה של שמירת הטבע מהווה מבחינתי תנאי בל יעבור, ואני מקפיד להתחשב בצורכי בעלי-החיים שצריכים לאכול או לדגור".
שפירר (48), תזונאי בקר וצאן המתגורר בעשרת, מקדיש את שעות הפנאי שלו לאהבת ילדות - תיעוד וחקר הטבע בישראל. אתר הבית שלו עמוס מאות צילומים מרהיבים, הזוכים לתגובות אוהדות של גולשים מהארץ ומהעולם. את התמונות הללו, המנציחות חיים בתנועה מתמדת, הניבו שעות צפייה רבות. "צלמים חובבנים ומקצועיים כאחד, נוטים לפעמים להסתער על הטבע תוך פגיעה בו, רק בשביל להשיג את התמונה המבוקשת", הוא מבהיר. "אני מתנגד לפלישה הזו שפוגעת בחי ובצומח. כשנכנסים לטבע צריך לומר שלום לחוקי הג'ונגל שלנו ולכבד את בעלי-החיים, קטנים וגדולים כאחד".
כיסא נוח, מלאי גדול של מים, חוברות סודוקו, מזון ואפילו בקבוקים לצרכים מאכלסים את מקומות המסתור ששפירר מקים. "כשאתה נכנס ליום צילום, אתה צריך סבלנות של אצן מרתון ויכולת לשהות במקום אחד במשך שעות רבות", הוא מסביר. "לפעמים אני נמס מחום במשך שעות על גבי שעות, אבל כשאני ממוקד במטרה והחיות נמצאות במרחק נגיעה ממני - אני פשוט שוכח מהכל". התוצאות מעוררות ההשתאות? לפניכם.
ארבע לפנות בוקר. תחנת האכלת נשרים באזור הנגב. שפירר נכנס למסתור קבע המהווה חלק בלתי נפרד מהנוף במקום, כדי לתעד את פעילות הנשרים. "שהיתי במסתור עד שבע בערב, 15 שעות של המתנה ולא הגיע לאזור אפילו נשר אחד לרפואה", הוא משחזר את אחד ממסעות הצילום הרבים שלו, שנערך לפני שנה. למחרת חזר שוב למסתור, בתקווה למפגש פורה יותר עם הדורסים המלכותיים.
שעות של המתנה השתלמו בסופו של דבר. לפני השקיעה, רגע לפני שחשב לנטוש את המסתור, הוא הבחין לפתע במספר זאבים, ובהם גם שתי זאבות צעירות, שהגיעו לאכול מהפגרים שפוזרו במקום. במקביל, על הקרקע החלה לנחות להקה
עצומה של נשרים. "ספרתי כ-130 נשרים אבל היה קשה להמשיך בספירה", מגלה שפירר, שהיה ממוקם מספר מטרים מזירת ההתרחשות הגועשת.
"הנשרים נרתעו מהזאבים שנברו בפגרים. בזמן שאחת הזאבות היתה עסוקה בשלה, למשל, הנשרים שמרו מרחק ביטחון ועפו לעבר הפגר המרוחק יותר. בסופו של דבר היא ניהלה מרדף בין הפגרים, בכל פעם רצה לגרש נשר אחר וחוזר חלילה", הוא מתאר בהתלהבות את הדרמה. התוצאה: מופע בלט עשיר באבק, נוצות, נהמות וצרחות נשרים - כאוס מקומי מתוך המאבק המתמיד על מזון. "עשרות נשרים נחתו במרחק נגיעה ממני, הזאבים התרוצצו אחוזי תזזית ואני הייתי מהופנט מהמראה המרהיב", מספר שפירר. "מבחינתם, לא הייתי קיים". לאחר שעה וחצי נותרו במקום רק גלי עצמות בלבד.
בשנת 1989 החל שפירר לחקור את הקשר המיוחד, הנרקם בין הקוקיה המצויצת (Great Spotted Cuckoo) לעורב האפור (Hooded Crow). "בעבודת המחקר ניסיתי להבין מדוע העורב מוכן לקבל את ביצי הקוקיה", מסביר שפירר. "הקוקיה מטילה את ביציהּ בקנים של העורבים האפורים ולמרות שהם לכאורה יודעים שיש ביניהם פולש זר, הם לא דוחים את הביצה או הגוזל. הגוזלים המשותפים יגדלו יחד כאחים לכל דבר".
שפירר, שאת המחקר ביצע יחד עם פרופ' ארנון לוטם ובהנחיית פרופ' אמוץ זהבי, מבכירי חוקרי הציפורים בישראל, תיעד את הבקיעה המוקדמת של גוזלי הקוקיה ואחריה של גוזלי העורבים - עד לפריחתם של הגוזלים מהקן. "מה שמעניין הוא שהעורבים מגרשים קוקיות בוגרות מהטריטוריה שלהם, בו בזמן שהם ימשיכו לגונן על גוזלי הקוקיה הצעירים הגדלים בקן".
במקביל לחקר הקוקיות והעורבים שפירר החל גם לעקוב אחרי החיוויאים , מתמקד בקן של זוג אחד. "לחיוויאים יש מוניטין של דורסים אוכלי זוחלים ובנוסף ידוע כי הם אוכלים מכרסמים קטנים ולעיתים נדירות גם אפרוחים. רציתי לראות כיצד מתנהלות האינטרקציות בין בני הזוג. מי מהם מאכיל את הגוזל? באיזה זמן של היום ובאיזה מזון?". בעזרתו של עזרא חדד, פקח הסיירת הירוקה, הוא הצליח למצוא קן חיוויאים באיזור השפלה. לאחר שבקע הגוזל, הקים שפירר אוהל מוסווה היטב במרחק שלא יפריע לחיוויאים במלאכת ההורות ובנוסף, הקפיד להיכנס אל המסתור בשעות החשיכה.
"תקופת הדגירה היא תקופה בה ההורים רגישי מאוד להפרעות", הוא מתאר. "אם הם היו מבחינים בי מתקרב לקן בזמן הדגירה, הם היו עלולים להיבהל ולא לחזור אליו. במקרה כזה הביצה לא תבקע ואני אתרום להכחדת דורס נוסף, מהמרהיבים שיש לנו בארץ. אף תמונה, טובה ככל שתהיה, לא שווה את מחיר הפגיעה בבעלי-חיים".
העדשה של שפירר מטיילת ברחבי ישראל, מתעדת שועל קטן שנאבק בנשר על מזון, עוצרת בקרבת שפני סלע ברגעי מנוחה או לוכדת עיט הנוסק לרגע מעל הקרקע. תמצאו אותו מתמוגג מעוזנייה שחורה אצילה, המעמידה נשרים מקראיים למסדר של כבוד, או מלהקת עגורים חולפת מעל החרמון. לצילומים האלה, הצטרפו גם תמונות וחוויות מאלפות ששפירר הביא עימו לאחרונה מקניה.
כיצד משפחתו מקבלת את התחביב התובעני? "לפעמים אני נעלם מהבית בשבתות, יוצא לפנות בוקר, טרם השמש זורחת, בכדי להיכנס למסתור. אבל בני המשפחה מבינים אותי, בת הזוג שלי מפרגנת, עוזרת ושמה גבולות כשצריך", הוא מציין. "שמירת טבע והחיות שבו הם חלק בלתי נפרד ממני, ובמהלך הצילומים הקפדתי שלא לפגוע באף חיה. אם אנשים ילמדו לאהוב את הטבע בזכות הצילומים שלי, אזי הגשמתי חלום".
