בעד ונגד הבילויים

גיא:

שלושה וחצי כוכבים לאלבום החדש של הבילויים?! אני פשוט מכור לאלבום הזה בשבוע האחרון. אם לפרפרז על משפט אחד שלך מהביקורת, ברוב השירים באלבום הבילויים דווקא משאירים בי חתכים לצד החיוכים. מה גם שיש כאלה, כמו "תנשב הרוח", שלא משאירים בי חיוכים כלל אלא רק חתכים.

השירים שלהם מצוינים, אבל אני באמת מרגישה שהם התאהבו ב"גימיק" (שזו כמובן מילה שטחית וכללית מדי) של עצמם וחוזרים עליו שוב ושוב, כמו "פוני של טריק אחד".

ולא יכולתי שלא להתייחס לעובדה המשונה שכל כך מתמוגגים מהם במקום

לירוק עליהם כמו שכביכול מתבקש מהמוזיקה שלהם. האם זו הייתה המטרה שלהם? לעשות נעים לקהל? עובדה שזה מה שקרה.

ואני מודה שהירידה על דובי גל הוציאה ממני סופית את הביצ'יות. זה כל כך נמוך בעיניי (אופס...), והם כל כך מסוגלים ליותר.

אני מודה שהבית עם דובי גל ורשימת שינדלר הוא דחקות נטו, וגם אותי הוא עיצבן, במיוחד כשהוא מגיע בשיר כל כך מעולה.

והאמת? אני מעדיף שיחבקו אותם משיירקו עליהם. זה מאוד אנטי ומחאתי לחטוף יריקות, אבל אם יש לך מסר שאתה מנסה להעביר, עדיף שיחבקו אותך כדי שבאמת יקשיבו למה שאתה אומר. אני דווקא חושב שאם היו יורקים עליהם, הם היו גימיק ותו לא. עצם העובדה שמקשיבים להם, גם במעגלים הרחבים של הרדיו, ראויה להערכה בעיניי.

אני הייתי בוחן אותם מנקודה אחרת לגמרי. אני חושב שהחיפוש שלך אחרי הקול האותנטי של ענבר או של ויסלר ככותב הוא חיפוש עקר מראשיתו. זה קצת כמו לשאול "למה נעם רותם לא כותב מחאה על המצב בארץ?!" כי זה לא מה שהוא עושה. הוא סונגרייטר שכותב על חוויות אישיות, אבל זו רק דרך אחת לכתוב שירים.

גם במוזיקה של גוגול בורדלו לא תמצאי קול אישי ואמיתי, וגם לא אצל הרבה אמנים אחרים, השאלה היא מה נקודת המוצא שלהם. אם זה אריק ברמן שמנסה להיות אישי אבל את לא באמת שומעת את הקול הפנימי והאותנטי שלו (הן ווקאלית והן בכתיבה) - זה בהחלט פגם. אבל אם מראש לא מנסים להעביר קול אישי אלא לזעוק זעקה קולקטיבית - אני לא בטוח שיש כאן בעיה.

אני חושב שמאז חנוך לוין, שנדמה לי שהזכרת בביקורת שלך, לא זכורה לי דקירה כל כך חדה ומזוקקת של מחאה לבטן הרכה של המיינסטרים. נכון שבזמנו לוין עורר תגובה חזקה הרבה יותר, בין השאר בגלל שהמיינסטרים היה שמרני הרבה יותר, אבל הנה שאלה בסיסית נוספת: האם בביקורת צריך לשפוט את היצירה או גם את התגובה הרחבה שהיא מקבלת?

אתה צודק לגמרי שצריך להבין את המקום שממנו מגיעה המוזיקה כדי "לשפוט" (אוף, איזו מילה איומה) אותה, והדוגמאות של נעם רותם ו(להבדיל) אריק ברמן - מצוינות.

אבל, וזה בדיוק עונה (אני מקווה) לשאלה שלך, יש לי תחושה שבניגוד לאמנים שבמהלך היצירה מתכווננים קודם כל לעצמם, אנשים כמו הבילויים, כבר במהלך הכתיבה רואים לנגד עיניהם את הקהל ולמעשה מכוונים לדיאלוג איתו. לכן זה כן רלוונטי בהקשר שלהם לשפוט גם את ההתקבלות שלהם על ידי אותו קהל.

הזכרנו את חנוך לוין, שברור שהם מושפעים ממנו ושואפים להיות כמוהו בדרכם (ויש גם השפעה דוד-אבידנית מבורכת). העניין הוא שכמו שנינט רוצה להיות רוקיסטית, ומאמצת אך ורק את הסממנים החיצוניים והשטחיים של הדבר בלי להיות כזו במהותה העמוקה, גם הבילויים, לתחושתי, מאמצים רק את המאפיינים ה"חנוך-לויניים" שעל פני השטח, ואני פשוט לא מצליחה לראות עוד שכבות של עומק.

באחד הטוקבקים, או בתגובות שהיו בפורום, מישהו כתב שהג'ירפות עושים באופן הרבה יותר חד ובקלות את מה שהבילויים מתאמצים לעשות ומשיגים רק חלקית. ואני מוסיפה גם את פונץ', שב"פינוקיו" שלהם יש ביקורת הרבה יותר נוקבת, עמוקה ואפקטיבית מבלי להיות כה צפוי.

הגדולה של חנוך לוין בעיניי היא המורכבות שלו, שהתבטאה בכך שלצד ביקורתו

הנוקבת, הייתה בו גם חמלה, והוא לא עסק רק בפוליטי, אלא גם באישי. העניין הוא שגם אצל הבילויים אני רואה פתחים כאלה. הבית האחרון ב"קלון ב-7G ", למשל. חבל שהם לא מפתחים את הכיוונים האלה.

היי - ביקורת היא דעה של אדם אחד. דעתך היא דעתך ואם טעמינו היו זהים זה לא היה מעניין.

וכיף כשאנחנו לא מסכימים. כמו שאתה אומר, זה הרבה יותר מעניין. אני כבר מחכה לאיזה עניין עקרוני באמת לשנינו, שבו נקודות המוצא שלנו יהיו כל אחת בקצה אחר, ואז נתווכח עד זוב דם, זיעה ודמעות. ויכוח מפרה שכזה יכריח אותנו לחשוב ולברר אבל גם להקשיב, ובסוף נתקדם כל אחד כמה סנטימטרים לכיוון האמצע.