בשכחנו את ציון
גלות אחת היא כאשר מרחיקים עם מאדמתו, אולם קשה יותר היא הגלות הרוחנית, זו שמתרחשת כאשר נשכח החיבור בין העם לאדמתו
כולנו יודעים מהי גלות. גלות היא מה שקורה לאדם שנבעט מאדמתו. אבל זו אינה הגלות הנוראה ביותר. אפשר להגלות אומה בכוח מאדמתה, אך אם האומה שואפת לשוב, קובעת ימי אבל לזכר הגירוש, זוכרת כל סנטימטר מאדמתה, זוכרת את קורותיה בארץ הזו, שומרת אמונים לאתרים הקדושים ולקברי אבותיה, ומחנכת כל דור ודור לזכור – במצב עניינים כזה, הגלות לעולם אינה מושלמת משום שהקשר בין העם לבין ארצו אינו ניתק לחלוטין.
זיכרון, חינוך וגעגוע – כל אלה שיטות להתגונן בפני מלוא עוצמתו של אפקט הגלות, והן עשויות לשמר אומה עד לאותו זמן שבו ניתן לבלום את הגלות ולהתחיל את השיבה ממנה.
מה היא גלות מלאה, אם כן? גלות מלאה מתרחשת כאשר החיבור בין האדמה לבין העם נשכח. אם אין זיכרון של בעלות קודמת, אם אין תשוקה לשוב, אם לא מספרים לילדים סיפורים על הארץ, או אז מקבלת הגלות שהאויב ביקש לכפות על העם, הניתוק בין העם לאדמתו, את מלוא תוקפה. אם שכח העם את עצם העובדה שהוא הוגלה – זוהי גלות אמיתית.
מהרעיון הזה, שאובדן הזיכרון הלאומי הקולקטיבי הוא שמוליד את הגלות האמיתית, נובע היסק מפתיע: אומה יכולה להיות במצב של גלות גם כאשר היא חיה על אדמתה. כמו אדם הסובל מאובדן זיכרון כאשר הוא יושב בביתו – גם אומה יכולה לאבד את זיכרונה באופן כה מוחלט עד שאינה קולטת אפילו שהגיעה הביתה.
לזכור את רחל
זהו מצבה של ישראל כיום. הזיכרון שנשאנו במודעות הקולקטיבית שלנו במשך אלפיים שנה עבר תהליך של סחיפה הדרגתית וכבר אינו מסוגל לחסום את נחשולי הגלות. קחו לדוגמה את קבר רחל. אין שני לקבר רחל, מבחינת משמעותו הרגשית עבור העם היהודי. הסיפור התנ"כי על חיי רחל; תיאור הנביא ירמיהו את בכייתה על בניה היוצאים לגלות והבטחת ה' כי עוד ישובו לגבולם; דורי הדורות שביקרו בקברה ואחוזת הקבר היפהפייה שבנה משה מונטיפיורי ב-1841 – כולם ביטויים שונים לאופן שבו שימר אותנו זכר קברה של רחל, במטעי הזית של בית לחם, לאורך שנות הגלות.
בקרו בקבר רחל היום – אם תוכלו. סבך מפלצתי של קירות, עמדות ירי, שערים ושלשלאות הוקם סביבו, כביכול בכדי לחסום פולשים. המקום הפך מכוער. אם תצליחו איכשהו להיכנס אליו, השומרים לא יתנו לכם להתהלך בו בחופשיות, משום שהסכנה אורבת לדבריהם בכל מקום, אפילו בתוך מבוך הקירות הגבוהים.
קחו את ילדיכם לשם. נסו ללמד אותם אודות רחל אימנו, בזמן שאתם נכנסים עמם אל תוך מצודת בית הכלא הגדולה הזו. לא תצליחו, משום שלא תוכלו להעביר להם את תחושת ערכו של המקום. הוא מכוער מדי, צבאי מדי, מפחיד מדי, בכדי שיהיה לו כוח משיכה כלשהו, פיזי או רגשי.
רק מי שזוכרים את קבר רחל כפי שהיה יכולים עדיין לחוות חיבור רגשי אל המקום. אם יימשך מצב העניינים הנוכחי, הדור הבא לא יזכור את קבר רחל והגלות ממנו תהיה חזקה יותר מכפי שהיתה אי פעם באלפיים השנים האחרונות. כפי שמגלים אותנו מקבר רחל הגשמי, כך מורחק קבר רחל מנפשנו.
תופעת ההגלייה הזו מצויה בכל מקום, לא רק בקבר רחל. קבר יוסף בשכם אבד, אחרי שהושמד על-ידי ערבים ונזנח על-ידי ישראל. חברון, מקום מושבם וקבורתם של האבות, נמצאת תדיר על כוונת ההרס. הר הבית, מקומם של שני בתי מקדש יהודיים, מעוקר באופן שיטתי מההיסטוריה שלו (שלא לדבר על ערכו העתידי). יהודה ושומרון, לב הארץ התנ"כית, מנותקים כיום משאר הארץ על-ידי קיר עקלתוני, הפוצע את האדמה וחוצץ בינינו לבין העבר שלנו ומורשתנו. דומה שכוחות הגלות תוקפים דווקא את המקומות שבהם זכרוננו הקבוצתי היה הכי חזק.
גלות שכלית
גלות פיזית היא דבר אחד, אך גלות שכלית, ניתוק הזיכרון, היא הגיליוטינה הסופית של הגלות. התשתית לשיכחה הכפויה הזו הונחה במשך עשרות שנים. הקשר ההיסטורי של העם היהודי לאדמתו נמחק מהתודעה בשיטתיות. בבתי הספר לומדים ילדים יהודיים רבים לשנוא את התנ"ך. מקנים להם גירסה רביזיוניסטית ואנטי-ציונית של ההיסטוריה, ואילו הסיפורים שיכלו להנחיל את הקשר הרגשי אל מקומות כמו קבר רחל אינם נלמדים. ז'רגון חדש ממלא את החלל שנותר בראשים הרכים: כיבוש, פלסטין, שלום ופוסט-ציונות. ההיסטוריה שלנו נמחקת, ועמה נמחק הקשר הרגשי שלנו אל ארצנו.
אין זו הפעם הראשונה שבה מנסים לגדוע את זכר ארץ ישראל בקרב היהודים. קדמו לו, כמובן, שתי הגלויות הגדולות, שהתחוללו כאשר הבבלים והרומאים בזזו את ירושלים ונישלו את האומה.
אך אירוע אחר משקף באופן ברור יותר את מה שמתרחש היום: ירבעם בן נבט היה מלך יהודי רשע שמשל בשבטי הצפון בתקופת הממלכה החצויה (המאה העשירית לפני הספירה). הוא רצה לגרום לנתיניו לשכוח את שושלת בית דוד שעדיין שלטה אז בירושלים. לצורך כך בנה שני מקדשים אליליים כאלטרנטיבה לבית המקדש הירושלמי, והנחה את בני עמו להתפלל בהם.
אולם העם התעקש להמשיך לפקוד את בית המקדש האמיתי. ירבעם הקים איפוא מחסומים מאויישים בכדי למנוע מנתיניו לעלות לירושלים, בתקווה שהחסימה הכוחנית תגרום להם לשכוח את בית המקדש. חלפו מאתיים שנה לפני ש"גדר ההפרדה" הזו הוסרה, אך אז כבר היה מאוחר מדי: העם אכן שכח.
בתקופתנו, אלו שעדיין מחנכים ומטיפים לחיבור אל המקומות הללו מתוייגים כקיצוניים, ולכן המסר שלהם אינו עובר כראוי. אמור את השם "חברון" לישראלי צעיר ומנותק והוא יעלה בדמיונו עיר ערבית תחת שליטה צבאית, עם קומץ יהודים עצבניים ומשוגעים שיוצרים את כל הבעיות. ההוד של תולדות חברון, מאברהם עד דוד המלך, מהיישוב החסידי הראשון במאה ה-18 דרך פרעות תרפ"ט ועד השיבה ההירואית ב-1967 – כל אלה אינם זכורים לו. אין פלא, איפוא, שהוא יאמר שצריך "להחזיר" אותה, אם נדמה לו שמראש אין מה שקושר אותנו למקום.
מנהיגיה הפוסט-ציוניים של ישראל הפכו את המדינה הזו למדינה גולה: הם היגלו אותנו מבתינו; הם היגלו את מולדתנו כאשר ניסרו אותה לחלקים ונתנו אותם לזרים, הם היגלו את נפשו ואת ליבו של העם היהודי כאשר לימדו אותם לשכוח. אחרי שהמתינו אלפיים שנה לשיבה, לומדים יהודים שחברון אינה יהודית, שבית לחם אינה יהודית, ששכם אינה יהודית, שהר הבית אינו יהודי. מתבצעת פה הגלייה שיטתית: הגליית המקום, ועמה גם הגליית הנפש.
הכותב הוא מייסד "קוּמה", ארגון הפועל למען עליה לישראל, ושדר ב"ערוץ 7" באנגלית
לפנייה לכתב/ת 
