מספר 9 לא עובד פה יותר

תכף תתחיל כאן עוד עונת כדורסל, ולראשונה זה הרבה שנים, מיקי ברקוביץ' לא יהיה חלק ממנה. גם היום, 30 שנה אחרי וירטון ומובילג'ירג'י ומדליית הכסף עם הנבחרת, העיניים ננעצות בו כשהוא הולך ברחוב. אבל אלה לא זמנים טובים מבחינת ברקוביץ'. פרשת דרכים, זמן להתבוננות פנימה - תקראו לזה איך שתרצו, הוא צריך לבדוק את עצמו ואת החיבור למה שהיה עד עכשיו אזור המחיה הטבעי שלו.

תחיו עם זה שהוא לוקח כמה צעדים הצידה? בוודאי. תרגישו בהבדל? ממש לא. כי מיקי ברקוביץ' - גדול כדורסלני ישראל באופן סוחף, גורף ומוסכם - לא נצץ כאיש ניהול, עובדה שבולטת במיוחד על רקע הזיכרונות מהשחקן המלהיב שכל הילדים חלמו להיות כמוהו. אולי זאת לא השוואה הוגנת, אבל בשורה התחתונה לא תזכרו לו שום דבר מיוחד מהעשור האחרון. הוא היה איש שיווק ויו"ר ועדה מקצועית ברעננה, גייס כספים עבור גבעת שמואל, רכש את הפועל חיפה ומיקם אותה ברמת השרון והתברבר איתה בתחתית הליגה. בפעם האחרונה ששמעתם עליו הוא היה מנהל מקצועי בעירוני נהריה. עכשיו הוא בחוץ, ולא ברור מתי ולאן ואם בכלל יחזור.

גם מי שלא טרח להתעניין בפרטי הקריירה הניהולית שלו, בטח שם לב שמכבי תל אביב לא מופיעה שם. מרגע שסיים את הקריירה כשחקן, ברקוביץ' לא עבד במכבי - ותרשו לי להעלות שתי סברות בנושא:

1. הוא לא יהיה חלק ממנה גם בעתיד.

2. הוא עשוי היה להשאיר רושם אחר לגמרי כמנהל אם מכבי היתה מאמצת אותו אחרי שפרש ומוצאת לו ג'וב משמעותי במערכת - כמו שמופיע בפרק "נוהלי מקצוענות בכדורסל" של ספר חוקי ההתנהלות הארגונית בספורט, שאולי לא נכתב אבל כל העולם עושה כדברו. חוץ מישראל.

ברור לי לגמרי שאם ברקוביץ' היה עובד במכבי, כל הסיפור היה נראה אחרת. אבל עוד נגיע לזה בהמשך. כרגע, היות שהמציאות אמרה את דברה והוא לא התיישב מאחורי הספסל לצד שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, צריך לטפל בפצע חשוף אחר: לברקוביץ' מעולם לא היתה נישה מעבר להתרוצצות על המגרש. זה לא שהוא התאים לג'וב מסוים בקבוצה מסוימת; להפך, הקבוצות תפרו בשבילו את התפקיד בגלל שהוא מיקי ברקוביץ'. ואתם יודעים איך זה, תפקיד שלא היה קיים קודם הוא גם הראשון להיעלם.

פעם מיקי, היום מאוס

באמצע שנות ה־90, כשמכבי רעננה (חצי מבני השרון של היום) עלתה לליגה הראשונה, התקיים מו"מ בין מיקי ברקוביץ' לראש העיר זאב ביילסקי. המו"מ הזה נפל בגלל אי הסכמה לגבי חלוקת הסמכויות בין אנשי ההנהלה המרכזיים של הקבוצה לברקוביץ', שוויתר לבסוף והתמקם בגבעת שמואל.

עברו שנתיים, והוא ירד מהגבעה. באותו זמן הגיע ראש עיריית רעננה למסקנה שיהיה נחמד אם מישהו יתחלק איתו בהפרשות ובהקצבות שהוא מעביר לקבוצת הכדורסל; ברקוביץ' וחברת הניהול שלו נראו כמו פתרון לא רע. אבל מה שהיה נוח לראש העיריה לא בהכרח התאים לאנשי מכבי רעננה: הנחתה פתאומית של שחקן עבר מיתולוגי לתפקיד דומיננטי לא עשתה מצב רוח טוב לפחות לחמישה מהם. אלא שבסופו של יום, כשמישהו מציע לסייע בהגדלת התקציב ולגייס כספים, לא אומרים לו לא. במיוחד אם הוא מיקי ברקוביץ'.

לברקוביץ' היו אז, ממש כמו היום, שאיפות גם בצד המקצועי. זה מסביר את הסיכום המעט מוזר שרעננה עשתה איתו: הוא יהיה גם יו"ר הוועדה המקצועית, וידון עם צוות המאמנים על ענייני כדורסל - וגם מנהל שיווק ופרסום שידאג לחסויות. אחת ההתניות שלו להצטרפות למועדון היתה שהוא יישב על הספסל במשחקים, ויצטרף לנסיעות בחו"ל. הוא ממש התעקש על הנקודה הזאת. והסוף ידוע: לא עבר הרבה זמן, וברקוביץ' כבר לא היה חלק מרעננה. הפרוזדורים שנבנו במיוחד עבורו לא השתלבו בתוכנית המתאר הכללית של מועדון הכדורסל הזה.

למעשה, עד היום ברקוביץ' לא החליט מה הוא רוצה להיות. מה שבטוח זה שהוא רצה אחיזה גדולה ככל האפשר בקבוצות שבהן עבד; זה לא סתם שהוא התגלגל לעמדת הבעלים של רמת השרון. אבל רמת השרון היתה קטנה מדי וצדדית מדי, והסיכוי שלה לשרוד לאורך זמן היה כמעט אפסי.

בימי חייו של היצור הדו־ראשי רמה"ש־חיפה, ברקוביץ' נאלץ להתמודד עם הרבה שאלות: האם נכון לטייקון כדורסל כמותו להתפלש שנה אחרי שנה במאבקים נגד הירידה? האם רכש קבוצה כדי שלבנים שלו יהיה שקט מקצועי והם יוכלו להתקדם? האם אפשר גם ליחצ"ן, גם לשווק, גם לעקוב אחרי זרים, גם לעבוד מול המאמן וגם להצליח?

ראוי להתעכב רגע על עניין "רכבת הזרים", מושג ארכאי בכדורסל שחזר לאופנה בגלל אופן ההתנהלות של רמת השרון תחת ברקוביץ': בכל אחת מהעונות שלו שם באו והוחלפו זרים. לא ידעת מי ישחק מחרתיים ומי בעוד שבועיים. לפעמים הקבוצה נראתה קצת כמו הארלם גלובטרוטרס - ולא שזה רע, אבל כשמדובר בליגה תחרותית ולא בקרקס, מתישהו נזכרים שבסוף העונה יש סכנת ירידה מהליגה וזה לא נעים.

בניגוד מובהק לקבלת ההחלטות הבינונית־ומטה שלו בהחתמת זרים (אם כי למען ההגינות יש לציין שהיו לו גם כמה פגיעות יוצאות מהכלל), ברקוביץ' הוא אשף בתחום השיווק. אין לו בושה להיעזר בשמו - טוב, כמה ספורטאים כבר יש פה ששמם הפרטי מספיק כדי להבהיר בדיוק במי מדובר - כשהוא דן עם גופים וחברות על הזרמת כספים. אין הרבה שמסוגלים להישיר מבט כמוהו ולבקש כסף. מי שנכח במשחקים של רמת השרון כשהוא היה בעל הבית ראה דגלי חסויות, שלטים, משחקי כדורסל בין ילדים במחציות, ועוד כל מיני דברים שהוא הביא איתו מאירופה ומאמריקה.

ההתלהבות שלו היתה גדולה, אבל בסופו של דבר זאת היתה בסך הכל רמת השרון - ומיקי ברקוביץ' הוא מיקי ברקוביץ'. הוא רצה להיות למעלה כמו בימים ששיחק, אבל הפסד ועוד הפסד הנחיתו אותו על הקרקע. ברגע שהקבוצה ירדה, הוא נזכר שהעירייה לא תומכת מספיק, וחוץ מזה שהוא גר ברמת השרון, אולי בעצם אין לו מה לחפש בתחתית.

נהריה נראתה כמו גלגל הצלה. מקום מסודר, רציני, אולם יפהפה, מסורת אולי קצרה אבל עכשווית של הצלחות בצמרת. להיות מנהל מקצועי של קבוצה כזאת, שגם משחקת באירופה, הסתדר לו בול. עדיין לא מכבי תל אביב, גם לא ממש דומה, אבל מתחיל להתקרב. וגם זה נגמר בכישלון.

נהריה עפה העונה מוקדם מאירופה; במשחק ביתי מכריע על העלייה לפיינל־פור המקומי היא הפסידה לגליל עליון, אחרי שהובילה בשבע נקודות שתי דקות לסיום. גם פה התעופפו זרים לכל הכיוונים וסגל השחקנים התקשה להתייצב.

כשהעונה הסתיימה, ברקוביץ' טען שהתרומה שלו לנהריה הורגשה במהלכה. זה רחוק מלהיות נכון: נהריה היתה קבוצה שהורכבה משחקנים של פיינל־פור. הבדיחה בברנז'ה אומרת שאם כבר, התרומה שלו הורגשה אצל גליל עליון ומכבי תל אביב - גליל בגלל העלייה לפיינל פור על חשבון נהריה, ומכבי בגלל הרעיון להחתים את מאמן הגליל עודד קטש. ברקוביץ' ונהריה, על כל פנים, נפרדו אחרי עונה אחת בלבד. וזה בהחלט לא עזר לקרב אותו למקום שבו הוא באמת רוצה ובאמת צריך להיות: למכבי תל אביב.

דיס איז נוט אמריקה

מדי פעם ניגש מישהו ושואל: "אחרי כל השנים וההישגים והתארים והזיהוי המוחלט ביניכם אפילו היום, איך יכול להיות שאתה לא שם?". ברקוביץ' חוזר על אותן התשובות ולא מתייאש: "אשמח להיות במכבי, זה מועדון אדיר עם אנשים מנוסים מאוד. אני משוכנע שאוכל לסייע למערכת בדרכים שלי. יש להם את הטלפון שלי, ואם הם יזדקקו לי הם יודעים איפה למצוא אותי". הכי־הכי כותרת שהוא מסוגל להוציא מעצמו זה "כואב לי שאני לא במכבי". מוספי הספורט חוגגים עם זה בקיץ, כשאין במה למלא את העמודים.

עכשיו, בואו נגיד את זה ככה: גם אם מתישהו היתה כוונה לצרף את ברקוביץ' למערכת של מכבי - וככל הידוע לי, מעולם לא היתה כזאת - השנים האחרונות בקבוצות שבהן עבד לא עשו לו שירות טוב. מבחינה מקצועית, הוא לא הוכיח בשום מקום שהוא ראוי לקבוצה מהטופ האירופי. וברמה השיווקית, אין לו כל כך מה לחפש שם. מכבי היא מותג ושם מספיק גדול בפני עצמה; היא לא זקוקה לשמו של מיקי ברקוביץ'. ולא שאני מזלזל בעבודה של אנשי השיווק שלה, אבל בהרבה מובנים הרבה יותר קל לעבוד במכבי תל אביב מאשר בעירוני רמת גן.

גם לעמדת המנכ"ל, שסופסוף אוישה השנה במכבי, היו מועמדים הרבה יותר טבעיים מברקוביץ'. כולל האיש שתפס אותה, צביקה שרף. נכון שבתור מאמן הוא לא עשה גדולות ונצורות כבר הרבה שנים, אבל מדובר באיש מקצוע מנוסה מאוד. בטח לעומת ברקוביץ', שמעולם לא עסק באימון. וגם אם אפשר להתווכח על העניין הזה, העובדות ברורות: שרף יכול לשבת בתפקיד החדש הרבה מאוד שנים, והוא סגור מבחינת כל המועמדים האחרים. אבל אם להיות מדויקים, ובעיקר כנים, לא המינוי של שרף הוא מה שימנע מברקוביץ' לחזור למכבי.

אף אחד לא יאשר את זה בפה מלא, ובטח שלא לציטוט, אבל מערכת היחסים בין מכבי תל אביב לכוכב המקומי הגדול בתולדותיה רחוקה מלהיות אידילית. ברקוביץ' גמר לא יפה. הוא נדחק משם: השחילו לו את דורון ג'מצ'י והראו לו את הדלת. כמה שנים מאוחר יותר, כשרצה לחזור לשנה של הופעות פרידה ברחבי הארץ סטייל כוכב ענק באן.בי.איי, מכבי לא הסכימה. רגע לפני הפרישה הוא מצא את עצמו, אלוהים ישמור, בהפועל תל אביב.

שלא לדבר על תולדות משחק הפרידה הארוך ביותר בהיסטוריה של היקום, שרק במקרה נשמט מספר השיאים של גינס. ושיהיה ברור, זה לא שברקוביץ' קיבל משחק פרידה: זה שהוא דרש אותו בתוקף. הוא היה מעורב בכל פרט קטן שלו, הקים ועדה מארגנת, קנה מתנות לחצי עולם, הזמין אנשים לבמה והודה לכל מי שהיה מעורב בקריירה שלו. שחקני נבחרת אירופה עמדו כמעט שעה על הפרקט בהנחה שתכף מתחיל המשחק, עד שהבינו שזה לא הערב שלהם. באיזשהו שלב הם התחילו לנתר במקום מרוב שעמום ולפהק לעבר היציעים.

אז ברקוביץ' אולי נהנה מכל רגע, אבל היו אנשים במכבי שמאוד לא. מי יודע, ייתכן שרק בגלל האירוע הטראומתי הזה, המועדון עדיין לא תפר לדורון ג'מצ'י את משחק הפרידה שמגיע לו. אבל זה כבר באמת סיפור אחר.

כמובן שגם מכבי אשמה בסיטואציה שנוצרה. לא שהיא היתה חייבת להעניק לברקוביץ' תפקיד, אבל בכל זאת, תותחים מהדרג שלו מתמנים היום אוטומטית לעמדות בכירות בקבוצות שבהן שיחקו. לפעמים אפילו מיד אחרי הפרישה. קחו את מלך הסלים הספרדי אלברטו הררוס, ואת אנטוניו מרטין, שעובדים בריאל מדריד. או את דיאן בודירוגה, שפרש בקיץ ומיד קיבל ג'וב של מנהל ספורטיבי ברומא שבה שיחק. מבחינת המערכת של רומא, זה כבוד להעסיק שם כזה. וגם אם כרגע אין לו ניסיון, הוא עוד ילמד. ככה זה אמור לעבוד כשמדובר בטופ של הטופ של האייקונים, וזה קורה בלא מעט מקומות בעולם. רק מה, לא במכבי תל אביב. נכון שלעומת קבוצות אחרות בארץ היא עוד יכולה להיחשב לצדיקה גמורה, אבל זה לא העניין. הרי מבחינת ארגון, הליגה שלה היא יותר באמריקה מאשר ברמת גן - אבל את מה שעושים שם עם שחקני העבר היא עושה מעט מאוד. במקרה של ברקוביץ', בכלל לא.

גם דורון ג'מצ'י, שבכל זאת מצא את עצמו בתפקידים זוטרים במכבי, לא התקבל בחיבוק חם ולא התמנה לתפקיד מרכזי ומשפיע. כיום הוא אחראי על קבוצת הוותיקים, ולמעשה אין לו - או לטל ברודי, עוד שם ענק וחבר דירקטוריון - שום השפעה מעשית על אופן התנהלותה של מכבי ביומיום. ככה ייעשה לאנשים שהמלך כבר לא הכי חפץ בייקרם.

זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים

מיקי ברקוביץ' פרש מכדורסל לפני 12 שנה. את מכבי תל אביב הוא עזב שש שנים קודם. בפער שבין לבין הוא שיחק בראשון לציון, בהפועל ירושלים ובהפועל תל אביב. אלה היו שנים שגרמו לריחוק מסוים בין המועדון ובינו, וכאן התחילה הטרגדיה המקצועית שלו: כמו באחרית ימיו ככדורסלן פעיל, כך הוא מתגלגל גם כמנהל. נזרק מהבית, נע ונד ממקום למקום בחיפוש אחרי ג'וב שיספק אותו, ולא מוצא את הדבר האמיתי.

על פניו, מה היה חסר כדי שהדברים ייראו אחרת? קודם כל, יותר אמפתיה וכבוד מצד מכבי. אולי אם היה פורש מכדורסל מיד אחרי התקופה שלו שם ולא מתגלגל בין קבוצות, זה היה מסתדר. היינו זוכים לראות את ההודעה לעיתונות שמבשרת על מינויו למנהל המקצועי של הקבוצה שבה הילך קסמים בכל אירופה. אבל זה לא קרה - וזה עדיין כמעט בלתי נתפס שמיקי ברקוביץ' לא הפך לחלק ממכבי תל אביב. לאייקון כמוהו היה צריך להתייחס כמו שהוא גם אחרי הפרישה: אחד בדורו, יחיד ומיוחד.