תחקיר: מה עושה פלואוריד מסוכן במים שלנו?

לתוצאה הזאת, מן הסתם, לא ציפו תומכי ההפלרה ברחבי העולם, שכבר שנים מצטטים את המרכז לבקרת מחלות בארצות הברית (ה־CDC): ”ההפלרה היא אחד מעשרת ההישגים הבריאותיים המובילים של המאה ה־20”.

מקץ שלוש וחצי שנים של דיונים, בהם סקרו לא פחות מאלף מחקרים בנושא, הגיעו חברי ועדת המומחים של המועצה הלאומית למחקר בארצות הברית (ה־NRC) למסקנה חד־משמעית: הפלואוריד המוחדר למי השתייה במטרה למנוע עששת עלול לגרום לנזקים בריאותיים קשים, החל בשיניים דווקא וכלה במוח ובמערכת העצבים. ב־500 עמודי הדו”ח שהוציאה הוועדה, מפורטים כל הסיכונים האלה אחד לאחד.

אף־על־פי שהדו”ח פורסם כבר במרץ 2006, ובעקבותיו שינה אפילו איגוד רופאי השיניים האמריקאי (הידוע כתומך נלהב של ההפלרה) את המלצותיו לצריכת פלואוריד בקרב תינוקות, במשרד הבריאות הישראלי בוחרים להתעלם ממנו. למרות שישראל היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמחייבות בחוק הפלרה של מי השתייה (המדינה השנייה היא אירלנד), איש במשרד הבריאות לא טרח ליידע את הציבור לגבי הסיכונים האפשריים של ההפלרה.

מי שכן טרח, ואף הגיע במיוחד לישראל כדי לעשות זאת, הוא פרופ’ פול קונט. קונט, מומחה לכימיה שב־22 השנים האחרונות הקדיש את חייו לפעילות הסברתית נמרצת ברחבי העולם בנושא הטיפול בפסולת תעשייתית, חקר במשך עשר שנים את נושא רעילות הפלואוריד והגיע למסקנה חד־משמעית: לא זו בלבד שמדובר בחומר מסוכן לבריאות, אלא שגם יעילותו במניעת עששת מוטלת בספק גדול.

כיום משמש קונט מנהל בפועל של ארגון שהקים למלחמה בהפלרה, FAN - Fluoride Action Network. לישראל הוא הגיע בהזמנת הארגונים הירוקים – ”אדם טבע ודין”, ”הקואליציה לבריאות הציבור” וארגון ”מגמה ירוקה”. השורה התחתונה שהציג בכנס בישראל בוטה אך ברורה: הפלרת המים היא אחת ההונאות הגדולות ביותר בתחום הבריאות.

הפלרה תחת כפייה

הפלואוריד הוא החומר הפעיל במשחת השיניים, המסייע במניעת עששת השיניים במיוחד בקרב ילדים. הפלרה היא תהליך שבו מוסיפים למי השתייה פלואוריד בריכוז של לפחות 1 מיליגרם לליטר מים (ppm 1 – 1 חלקיק למיליון). בישראל הריכוז המקסימלי המותר של פלואוריד הוא 1.7 מיליגרם לליטר מים.

בארצות הברית עלה רעיון ההפלרה כבר בסוף שנות ה־30, כחלק ממדיניות בריאות הציבור לצמצום העששת, והוא מיושם מאז 1950. בישראל החלה מדיניות הפלרת המים באמצע שנות ה־80, וב־2001 חוקקה הכנסת תקנה מיוחדת, המחייבת הפלרת מי שתייה בכל יישוב שבו מתגוררים לפחות 5,000 תושבים.

המשמעות היא שלעיריות אין כלל שיקול דעת בנושא – הן חייבות להפליר את המים על־פי חוק. בנוסף, מסנני מים למיניהם לא יכולים לסנן את הפלואוריד ממי השתייה. ”ההחלטה הזאת הופכת את ההפלרה לא רק ללא יעילה ולא בטוחה, אלא גם ללא אתית”, טוען קונט. ”היא למעשה מאפשרת לממשלות לעשות לכל הקהילה מה שאסור לאף רופא לעשות לחולה שלו: לכפות עליו תרופה ללא ’הסכמה מדעת’. במקרה של ההפלרה, הציבור גם לא מקבל את כל הנתונים והמידע על הסיכונים שבהפלרה וגם לא יכול לבחור אם להסכים לה או לא”.

אולם לעומת ארצות הברית וישראל, רוב המדינות אינן מפלירות את המים שלהן. במרבית מדינות מערב אירופה הוחלט חד־משמעית לא להפליר. אז מה הבינו משרדי הבריאות בצרפת, בלגיה, דנמרק, אוסטריה, גרמניה, הולנד, פינלנד ועוד רשימה ארוכה של מדינות, שלא הבין משרד הבריאות הישראלי?

כתם מסוכן ביותר על השיניים

נתחיל בזה שהפלואוריד הוא היסוד הפעיל ביותר בטבע, ולכן הוא מגיב בקלות לחומרים אחרים. זה הופך אותו למסוכן מאוד לגוף האדם, כי ביכולתו לחסום אנזימים רבים ולחקות הורמונים שונים. כששירותי הבריאות בארצות הברית אישרו את ההפלרה ב־1950, לא היו בידיהם די מחקרים בריאותיים, והם בעצם הימרו על כך שגם אם הפלואוריד יזיק לשיניים, הוא לא יגרום נזק לכל רקמה אחרת. לכן התייחסו גם לבעיה כמו פלואורוזיס – כתמים על השיניים כתוצאה מהצטברות פלואוריד – כאל בעיה אסתטית פעוטה.

אולם מחקרים חדשים גילו שההימור לא צלח. התברר שהפלואוריד מצטבר לא רק ברקמת השן. לא פחות מ־50 אחוז ממנו נאגר בעצמות. מומחי ה־NRC הסכימו כי צורות חמורות של פלואורוזיס מהוות תופעת לוואי בעלת השלכה בריאותית על השיניים, עצמות השלד, המפרקים ועמוד השדרה. כמו כן, על־פי הדו"ח, החשיפה לפלואוריד עלולה לגרום לנזקים הורמונליים שונים, בהם ירידה בעמידות לאינסולין (השלב הראשון בהתפתחות סוכרת מסוג 2). בנוסף, פרופ' קונט מציג מחקרים, שמצאו כי החשיפה לפלואוריד עלולה להגביר את הסיכון לסרטן העצם.

על־פי הדו"ח, כדי לגרום נזק לבלוטת התריס די בכמות זעירה של 0.05 מיליגרם לקילוגרם ביום. לצורך השוואה, בהנחה שבישראל ליטר מים מכיל 1.7 מיליגרם פלואוריד (כדברי ד"ר שלמה זוסמן ממשרד הבריאות), אדם מבוגר במשקל 70 קילוגרם צורך משתיית עשר כוסות מים (2.5 ליטר) 4.25 מיליגרם פלואוריד, כשהצריכה היומית המותרת שלו היא 3.5 מיליגרם (לפי חישוב של 0.05 x משקל הגוף).

ילד במשקל 30 קילוגרם צורך משתיית ארבע כוסות מים ביום בלבד 1.7 מיליגרם פלואוריד, כשהצריכה היומית המקסימלית המותרת שלו היא 1.5 מיליגרם בלבד. הסיכון עולה כשמדובר באנשים ששותים כמויות גדולות של מים, כמו ספורטאים או חיילים, וכן אנשים הסובלים ממחסור ביוד, זאת מאחר שהפלואוריד משפיע על ספיגת היוד בבלוטת התריס. הנזקים מתחילים כבר משתייה של פחות משתי כוסות מים ליום למבוגר.

סיכונים בריאותיים נוספים המפורטים בדו”ח ה־NRC הם בעיות התנהגותיות, ירידה ברמת ה־IQ אצל ילדים וספיגה מוגברת של אלומיניום, העלולה לגרום לנזקים למערכת העצבים המרכזית. ואם אלה הנזקים שנגרמים למוח ולגוף אצל ילדים ומבוגרים, חשבו: מה קורה לתינוקות רכים? ואכן, בשנת 2006 פרסם איגוד רופאי השיניים האמריקאי המלצה חדשה: לתת לתינוקות מים בלתי מופלרים.

בישראל משרד הבריאות לא טרח לשנות את המלצתו משנת 2003, לפיה על הורים לתינוקות עד גיל שנה להעדיף מי ברז מורתחים. להפך, באתר של משרד הבריאות מופיעה האזהרה הבאה: ”תינוקות הניזונים מתמ”ל בלבד, המוכנים על בסיס מים מינרליים או מי ברז לא מופלרים, מצויים בסיכון למחסור בפלואוריד”.

חומצה באישור משרד הבריאות

אם כל זה נשמע לכם הזוי, חכו עד שתשמעו מנין מגיע הפלואוריד למים שלנו. ראש עיריית הרצליה, יעל גרמן, החליטה לפני כמה שנים לבדוק מה יש בחומר שהיא נדרשת להחדיר למי השתייה של תושבי עירה. היא שלחה למעבדה דגימה של החומר, שנלקחה ממתקן הפלרה ניסיוני באחת הבארות בהרצליה, וגילתה שהיא מכילה עשרות חומרים רעילים, בהם עופרת, כספית, בורון וארסן.

לירון הוכמן מארגון ”מגמה ירוקה” יש הסבר פשוט. ”בחלק מהמדינות המפלירות, ובתוכן גם ישראל, המקור לפלואוריד המוחדר למי השתייה אינו ביסוד הטבעי, אלא בחומר שנקרא חומצה הקסא־פלואורוסיליצית, שהיא תוצר לוואי רעיל ביותר של תעשיות שונות”, הוא מסביר.

”מאחר שעל־פי אמנה בינלאומית אסור להשליך את החומצה לים, מטמינים אותה באתרים מיוחדים לפסולת תעשייתית. בישראל, במקום להטמין את החומר, משרד הבריאות קונה אותו מהתעשייה ומכניס אותו למים. זה נשמע בלתי נתפס, אבל זו המציאות”.

ואכן, מהפרוטוקולים של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות עולה כי מקורה של החומצה ההקסא־פלואורוסיליצית בישראל הוא במפעל רותם דשנים בנגב. עד שהתחילה ההפלרה, הוטמנה החומצה ברמת חובב. כעת היא מוחדרת לבארות ולמקורות מי השתייה.

בשנת 2002 פנתה עיריית הרצליה יחד עם עמותת ”אדם טבע ודין” לבג”ץ, בבקשה לאפשר לכל עירייה להחליט אם ברצונה להפליר. ”בג”ץ החליט לא לבטל את קביעת משרד הבריאות להמשיך להפליר את המים, אבל דרש מהמשרד להתחיל בבדיקות ובמעקב על כל ההשלכות הבריאותיות שאותן העלינו”, מספר אורי רוזין, ראש אגף איכות הסביבה בעיריית הרצליה.

בדיון האחרון שנערך בנושא בכנסת במרץ 2007, המליצה ועדת הבריאות של הכנסת למשרד הבריאות לבטל את המשך ההפלרה ביישובים שטרם הופלרו עד להשלמת הדיון. בינתיים מתעקשים אנשי המשרד להמשיך בהפלרה, ומציעים לערוך מחקר שיבדוק במשך עשר השנים הבאות כיצד משפיעה ההפלרה על רמת הפלואורוזיס בשיני הילדים. ”ומה יקרה אם המחקר יוכיח שאנשים נפגעו מסרטן העצמות?”, שאל באותו דיון זאב שפיר מ”אדם טבע ודין” את אחד מחברי הוועדה הכימית לעדכון תקנות מי השתייה במשרד הבריאות. ”אגיד שפעלתי בתום לב”, השיב לו אותו חבר.

ובינתיים העששת חוגגת

שאלת הבטיחות של הפלואוריד היא רק צד אחד של המטבע. הצד השני שלו הוא שאלת היעילות: האם כל הסיכון הזה בכלל שווה? פרופ’ קונט טוען חד־משמעית שלא. ”ה־CDC טוען שמאז החלה ההפלרה, ירדו שיעורי העששת בארצות הברית”, הוא אומר, ”אבל מחקרים מראים שאותן ירידות, לעתים אף גדולות יותר, חלו גם במדינות אירופה הלא מופלרות”.

ב־1990 פורסם בארצות הברית הסקר הגדול ביותר שנעשה בה בנושא עששת. התוצאות הראו שלהפלרה יש יעילות קטנה עד כדי גיחוך: הבדל של 0.6 בסך הכל ברמת העששת. האם כדי להשיג הבדל כזה בשיעור העששת, שווה לסכן את בריאותם של הילדים?

איך אפשר להסביר את הממצאים האלה? לקונט יש הסבר פשוט: ”הפלואוריד אמנם הוכח כמועיל לשיניים, אבל התועלת העיקרית שלו היא במריחה חיצונית, אז למה בכלל לבלוע את זה?”, הוא שואל בלעג. ”לבלוע פלואוריד כדי להילחם בחורים בשיניים זה הגיוני בדיוק כמו לבלוע קרם הגנה נגד שמש”.

אז למה בכלל להפליר את המים? שמעון צוק, הידרולוג מאגודת ”אדם טבע ודין”, מציע סיבה אפשרית. ”משרד הבריאות פשוט רוצה להראות שהוא עושה צעד חשוב למניעת מחלות שיניים”, הוא אומר. ”תושבי ישראל מוציאים כמיליארד דולר בשנה על טיפולי שיניים, מכיוון שהם לא נמצאים בסל הבריאות. אז במקום לפעול להכללת הטיפולים האלה בסל הבריאות, כמו שעושות כמעט כל מדינות אירופה, הם מעדיפים לתת לנו תרופה לעניים”.

תגובת משרד הבריאות:

תגובת ד"ר שלמה זוסמן, ראש האגף לבריאות השן במשרד הבריאות: לטענת זוסמן, בעוד דו"ח ה־NRC מתייחס לריכוז מקסימלי מותר של 4 מיליגרם לליטר פלואוריד במי השתייה בארצות הברית, בישראל הריכוז המקסימלי המותר הוא 1.7 מיליגרם לליטר. עוד הוא טוען, כי המלצת ארגון רופאי השיניים האמריקאי היא "אפשר למהול" ולא "יש למהול". לדבריו, בישראל שכיחות הפלואורוזיס נמוכה ואין מניעה להכין מהם פורמולה לתינוקות.

ביחס ליעילות ההפלרה ולפלואורוזיס מעלה ד"ר זוסמן טענות מעט תמוהות. הוא טוען שדו"ח יורק מצא שהפלרת המים היא שיטה יעילה למניעת עששת, בעוד שמחבר הדו"ח עצמו טוען בדיוק ההפך. לגבי הפלואורוזיס, זוסמן טוען כי "לא הייתה תמימות דעים בנושא זה בוועדת ה־NRC", שכן "רק" 10 מתוך 12 המומחים בוועדה הסכימו שפלואורוזיס חמור צריך להיחשב כתופעת לוואי של חשיפה לפלואוריד.

אולם מעוררת תמיהה מכל היא תגובתו ביחס לחומצה ההקסא־פלואורוסיליצית. "מדובר בחומר שמשתמשים בו בכל העולם, והוא אינו מכיל שום חומרים רעילים בריכוזים מעל המותר", טוען זוסמן. "איני יכול לדבר בשם גב' יעל גרמן ולא ידוע לי על בדיקה שהיא עשתה". מוזר מאוד, לאור העובדה שעיריית הרצליה הגישה בנושא בג"ץ שמוכר היטב למשרד הבריאות.