מתי בכל זאת מומלץ הסכם ממון
במאמר הקודם כתבתי שאני בדרך כלל לא מצדד בהסכם ממון לפני הנישואים במקרה של נישואים ראשונים בין צעירים בתחילת דרכם. אבל הסכם ממון כן רצוי במקרה שצד אחד מביא רכוש נכבד, או כשרוצים להבטיח שאם צד אחד ירצה להתגרש, הוא לא ייתקל בסירוב
מלי ועמוס יושבים מולי. הם בני 50 ומשהו, ולא נראים שמחים במיוחד. עוד מקרה של גירושין באמצע החיים, אני חושב לעצמי.
"באנו בקשר לחתונה", מפתיע אותי עמוס. "לא שלנו, של הבת שלנו".
"בשעה טובה", אני אומר.
"נו", אומרת מלי. "נו, נו".
ה"נו" הזה מתברר מהר כחוסר שביעות רצון מהחתן שלהם. "הוא לא מתאים לילדה", מלי נאנחת, "אבל היא מתעקשת, ואני מקווה שלא בגלל שאנחנו נגד".
"מה הסיכוי שלה להישאר נשואה?" שואל אותי עמוס.
אני מנסה להתחמק. הוא לא מוותר.
"בין רבע לשליש מהזוגות שמתחתנים היום יתגרשו", אני נכנע.
"זה סיכון גבוה", הוא אומר. "אז בוודאי שאנחנו לא נהיה פראיירים". ואז מתערבת מלי ואומרת שמספיק עם הדיבורים מסביב והיא מספרת שהבעיה שלהם היא שהם רוצים לתת לילדה כסף לרכוש דירה. לבחור אין כמעט מה לתת, וגם הוריו אומרים שהם לא יכולים לעזור.
"אבל לך תאמין להם", מוסיף עמוס.
איך לעזור לילדים בלי להעליב את בן הזוג
וזו הבעיה שלהם: איך לעזור לבת שלהם. הם חושבים שדירה תגדיל את תוחלת החיים של נישואיה, אבל רוצים שאם הנישואים ייכשלו, שהכסף יחזור אליהם, או יישאר כולו אצל הבת, ושהחתן לא יקבל חצי דירה. האפשרות שהדירה תירשם רק על שם הילדה ירדה מהפרק כי הכלה לא מוכנה: היא לא רוצה לפגוע בבעלה לעתיד. הוא רגיש מאוד, ולכן דרוש פתרון רגיש.
אני אומר שיש כמה אפשרויות. ראשית, לתת את הכסף כהלוואה לבת ולבעל. עליהם לערוך הסכם בכתב, בו ייקבע שההלוואה לא תוחזר להם, אלא אם הדירה תימכר על רקע של גירושים.
אפשרות אחרת היא שהדירה תהיה על שמם, והם יאפשרו לזוג הטרי לגור בה.
הם בוחרים בהצעה הראשונה, והולכים.
השידוך בוטל - ההורים מרוצים
חלפו שבועיים, ועכשיו הם שוב יושבים אצלי. הפעם הם נראים הרבה יותר שמחים. "הרעיון שלך היה מצוין", אומר לי עמוס. "כשישבנו עם הזוג ואמרנו להם שנרכוש להם דירה, הם קרנו, אבל כשהוספנו את עניין ההלוואה - הבחור נכבה. אחרי כמה ימים הבת שלנו הודיעה לנו שהם לא מתחתנים. החתן כעס נורא, רב איתה, והפרצוף האמיתי שלו התגלה. זה גרם לה לשנות את דעתה".
אני שואל אם הם באו כדי לספר לי את זה. לא, לא זו הסיבה: הם כל כך מרוצים מהאומץ שהילדה תפסה, ורוצים לצ'פר אותה בדירה. זה גם יפתור בעיה בפעם הבאה שהיא תרצה להתחתן: תהיה כבר דירה על שמה, ואף אחד לא יצטרך להתפתל מול החתן.
הסכם הלוואה בין ההורים לבין בני הזוג
הסיפור הזה ממחיש בעיה שלא מעטים מתלבטים בה: ההורים של אחד הצדדים רוצים לתת לו סכום גבוה לרכישת דירה לקראת נישואיו, אבל חוששים מעתיד הנישואים. רישום הדירה רק על שם הילד - בעייתי. הצד השני ירגיש תמיד לא נוח, כמי שחי בדירה לא לו בזכות.
היתרון בהסדר של הלוואה, כפי שהצעתי למלי ולעמוס, הוא שהזוג ירגיש טוב. ואם הכל יתנהל למישרים - כולם ישכחו מהסכם ההלוואה.
על ההורים לחתום על הסכם עם שני בני הזוג ברוח הדברים האלה. רצוי שהם יסבירו בעצמם לחתן או לכלה שזה התנאי שלהם למתן הכסף. בכך יחסכו מהילד שלהם את חוסר הנעימות. הסכם זה אינו טעון אישור בית משפט כדי להקנות לו תוקף.
דירת מגורים מלפני הנישואים
למרות המלצתי ברשימה הקודמת (האם הסכם ממון באמת מוסיף המון?) לא למהר לערוך הסכם ממון בנישואים ראשונים בהיעדר נסיבות מיוחדות, יש מצב נוסף המחייב לשקול לעשות זאת: כשלאחד הצדדים יש כבר דירה, בה יגור הזוג.
לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, הדירה תהיה של בעליה, שכן לא נרכשה במהלך הנישואים. אבל בשנים האחרונות מסתמנת מגמה בפסיקת בתי המשפט לראות גם בדירה כזו - לאחר שנות נישואים רבות - רכוש משותף. השופטים עוקפים את הוראת החוק, הקובעת כאמור כי רכוש מלפני הנישואים שייך לבעליו, בכך שהם קובעים כי במרוצת השנים נוצרה כוונה אצל בעל הדירה לראות בשותפו לחיים שותף גם לדירה.
לא מדובר בהסכם בכתב שנוצר בין הצדדים בעניין זה, וגם לא בדיבורים על כך שהדירה נחשבת, למעשה, משותפת. הפיגום המשפטי שמציבים השופטים מאפשר להם לייחס לבעל הדירה כוונה לראות את בן זוגו כבעל זכויות שוות בדירה.
אפשר להתווכח עם המבנה הזה, שיש הרואים בו לוליינות משפטית, אבל צריך להבין את המניע של בתי המשפט: אחרי, נניח, 20 שנות נישואים, כשזוג מתגרש ולאשה אין רכוש ועליה לעזוב את הדירה השייכת לבעל מלפני הנישואים - יש שופטים הסבורים שמטעמי הגינות וצדק לא יתואר כי האשה תצא בלא כלום.
כשהבעל חולם שיהיו לו הכנסות גבוהות
לא פעם פגשתי גברים העומדים להינשא ומבקשים שאכין להם הסכם ממון. אני שואל אותם מה הם רוצים להבטיח בהסכם.
"בינתיים כלום, אין לי עדיין רכוש", אני שומע תשובה שגרתית, "אבל אני מאמין שארוויח הרבה, ואני לא רוצה שאם אתגרש אשתי תקבל מחצית".
אני מתעניין למה הוא לא רוצה, והתשובה הרגילה היא שאם הם יתגרשו הוא ייתן לאשתו מרצונו סכום כסף הגון, אבל הוא חושב שהיא לא צריכה להיות שותפה לכל החסכונות שלו.
דעתי היא שלא רצוי להתייחס לתא הזוגי העומד לקום כאל שותפות עסקית. מי שרואה את נישואיו כעסק, אמר כבר מישהו, אל יתפלא אם יצטרף אליו שותף. אוקיי, התחזית הזאת קצת מרחיקה לכת, אבל נישואים הם הרבה דברים, רק לא עסק.
כשהכל כל כך עסק - הזוגיות ברסק.
אם רוצים לקבוע חלוקה של שווה של הצבירות
יש כמובן מקרים חריגים, שבהם יש מקום, גם בנישואים ראשונים, להסדר של חלוקה לא שווה של הצבירות למקרה של גירושים. מדובר בעיקר כשצד אחד מבוסס כבר ובעל הכנסה גבוהה כשכיר או כבעל עסק המניב רווחים נאים. כל היבול הזה התפתח לפני הנישואים. במקרה כזה ניתן לקבוע בהסכם הממון שבן זוג אחד יקבל לעת גירושים, לדוגמה, שני שלישים מהצבירות הכספיות מאז הנישואים, ובן הזוג השני – שליש בלבד.
אפשרות אחרת היא לקבוע בהסכם הממון שכל צד יישאר עם החסכונות והרכוש הרשומים על שמו. אבל כדי להיות הוגן עם הצד השני (בדרך כלל האשה) ולהימנע מפגיעה בה שעלולה לבטל את הנישואים או לפגוע ביחסי הצדדים, הצעתי היא שהבעל יפתח חשבון על שם אשתו ויפקיד בו סכום מסוים מידי חודש, או פעם בשנה. כסף זה יהיה שלה בלבד. כך תדע האשה שאם הנישואים יקרסו - היא לא תצא בלא כלום.
עוד דרך לשמור על הרכוש שצד אחד יצבור ועם זאת להבטיח את עתידו של הצד השני: לקבוע כי עם הגירושים תקבל האשה סכום מסוים לכל שנת נישואים. ההיגיון בהצעה זו הוא שככל שהנישואים נמשכים, הסכום שהאשה תקבל יהיה גבוה יותר.
ההסדר האחרון צודק והגון. לפי הניסיון, בן הזוג הנדרש לחתום על הסכם כזה מוכן לקבל את הנוסחה הזאת כמוצא ראוי.
הסכם ממון בנישואים שניים - מומלץ
נישואים שניים אינם רחוקים לעתים מעסקה מסחרית: הוא גרוש או אלמן מבוגר ומבוסס. היא צעירה ממנו בהרבה. הוא זקוק לתמיכה טיפולית, היא זקוקה לתמיכה כספית. כל צד מקבל מה שהוא רוצה ונותן מה שמצפים ממנו.
בנישואים שניים המצב פשוט הרבה יותר מבחינה רגשית מאשר בנישואים ראשונים. לצדדים יש כבר רכוש, ובדרך כלל יש ילדים מהנישואים הקודמים שצריך לדאוג לעתידם. עם זאת, רצוי כמובן לגלות רגישות והבנה.
כשהצדדים יגורו בדירת אחד מהם, כדאי לבעל הדירה להבטיח בהסכם שבן זוגו לא ירכוש זכויות בדירה. חשוב להתייחס בהסכם לאפשרות שבעל הדירה יבקש ממשנהו לעזוב. הנוסחה הנכונה לדעתי היא לקבוע שיש להקדים פניה בכתב ולהעניק לצד השני פרק זמן מכובד כדי להתארגן למצוא דירה אחרת. כדאי לכלול בהסכם גם סעיף הקובע שאם ישפצו הצדדים במהלך הנישואים את הדירה, לא יהיה על בעל הדירה להחזיר לבן הזוג את מחצית עלות השיפוץ, אלא אם מדובר בהשקעה משמעותית.
הדברים אמורים גם כשמדובר בזוגות החיים ללא נישואים. גם הם זקוקים להסכם ממון, שכן הזכויות הנצברות בזוגיות של ידועים בציבור זהות בעיקרן לאלה הנצברות כשנשואים.
הסדר למקרה של גירושים
המלצה חמה: לייחד פרק בהסכם הממון למקרה שאחד הצדדים ירצה להתגרש. אני יודע, זה נושא רגיש לדבר עליו ערב הנישואים, אבל זה תפקידו של עורך הדין: במציאות בה כל זוג רביעי או שלישי יתגרש, אין טעם להתעלם מהאפשרות הזאת.
מטרת ההסדר הצופה תסריט של פירוד היא למנוע סחטנות. בהסכם ייקבע שאם אחד הצדדים יבקש להתגרש, הצד השני ישתף פעולה. זו הכרזה יפה, שכולם מוכנים לה, אבל מה קורה - וקורה - כשברגע של אמת אומר הגבר: "את רוצה גט? אז תוותרי על רכוש המגיע לך". או כשהאשה אומרת: "אתה רוצה להתגרש? תן לי יותר ממה שמגיע לי בחוק"?
הפתרון: לקבוע בהסכם שאם הבעל יסרב לתת גט, הוא ישלם לאשתו מזונות בסכום גבוה - 4,000 דולר לחודש, לדוגמה - עד שיעמוד בהתחייבותו. אם האשה היא שלא תכבד את התחייבותה - יהיה הבעל פטור ממזונותיה, והיא תשלם לו סכום דומה (או שהסכום יופחת מחלקה ברכוש המשותף בעת חלוקתו).
- ניתן לשלוח באימייל
שאלות כלליות לעו"ד דון-יחייא. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
