פתאום יש פרטנר?

כזכור, בשנת 2000 בקמפ-דויד, הסכים רוה"מ דאז אהוד ברק לוותר על 97% משטחי יהודה ושומרון ועל חלקים מירושלים, כולל הר-הבית, תמורת הסכם עם הפלסטינים. למרבה המזל נדחתה ההצעה המסוכנת על ידי הפלסטינים וברק השכיל למזער את הנזק בכך שהבהיר שהצעתו לא תהיה נקודת פתיחה למו"מ עתידי. הוויתורים המסוכנים נשטפו בגלי האלימות והדם של ספטמבר 2000.

ההנהגה הנוכחית, שכישלונותיה בתחומי הביטחון ושחיתות בכיריה שערערו את אמון הציבור, פועלת בפזיזות ובחוסר אחריות ומעשיה עלולים "לסנדל" את מדינת ישראל למשך תקופה ארוכה. מסיבה זו על הליכוד, שככל הנראה הולך לזכות באמון הציבור בבחירות הבאות ולהנהיג את מדינת ישראל, להצהיר כבר כעת כי הוא לא רואה את עצמו מחויב ולא יכבד שום הסכם שייחתם בין אולמרט ואבו-מאזן.

הצהרה שכזו לא תהווה פגיעה במנהל תקין או במערכת הדמוקרטית - כפי שאולי יטענו אחדים - ההיפך הגמור הוא הנכון. יש לזכור שאולמרט עלה לשלטון על סמך גלי ההצלחה של רוה"מ שרון בעקירת ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה וגישתו החד-צדדית. אולמרט הציג עצמו כממשיכו של שרון מבחינה מדינית ובגישתו ש"אין עם מי לדבר". בינתיים קרסה הפרדיגמה של שרון לחלוטין. החמאס, בגיבוי איראני, עלה לשלטון וחיזק את כוחו הצבאי וגני ילדים בשדרות ובקיבוצי הסביבה מטווחים מדי יום בטילים מתוך אזורים שבעבר היו בשליטה ישראלית.

אך הבעיה היא לא רק בקריסת הגישה שעליה נסמך אולמרט, אלא שבעקבות זאת הוא החליט לשנות כיוון ו"לשבור" חזק שמאלה. לפתע, מתבשר הציבור ש"יש פרטנר" ואבו-מאזן שלא נקף אצבע נגד ארגוני הטרור הינו שותף עתידי להסכמים.

מדינת ישראל מתמודדת היום עם פירותיו הבאושים של המהלך שעשה שרון בניגוד למצע מפלגתו ובניגוד להבטחותיו לבוחר. אולמרט, שאחוזי התמיכה שלו בסקרים צונחים למספרים חד-ספרתיים, אינו יכול אפילו להיתלות בטיעון הפופולאריות כפי שעשה קודמו.

הכותב שימש כראש המטה של נתניהו במשרד האוצר