ארבעה בנים וגעגוע (לספרות)
בעיני אריאנה מלמד "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו יכול היה להיות דרמת מקור מרגשת, אבל מי שקרא יותר מארבעה ספרים בחייו יבין מייד שמדובר באוסף קלישאות חסרות ייחוד. על הקסם הכוזב של הבנאליות
ומדובר במוצר תעשייתי מסוגה שאינה נפוצה אצלנו: ספרות-בנים. כנגד ארבעה בנים (וחמישי, מזדמן ולא ממש נדבק אליהם או אל הסיפור) מדבר הספר הזה. קבלו את יואב התחמן, המכונה צ'רצ'יל, עורך דין שמשחק על הבנקט בחייו האישיים (גונב חברה של חבר, בוגד באשתו, מתנסה שלא בטובתו בקצת יותר מדי סמים, נופל ומשתקם) וחולם על תהילה משפטית בפרקליטות. הוא מתמרן בין חמדנות גלויה לבין יכולת מנהיגות מלווה בקסם אישי בלתי מבוטל – אסי כהן שכזה ב"מסודרים".
יחד איתו קבלו את אופיר, פרסומאי שמאס בריקנות של מקצועו ונדד להודו וגילה שם את סגולותיו כמרפא טבעי וגם את האהבה למריה הדנית ולבתה הקטנה והמלאכית ושב עם שתיהן בייבוא אישי ובנפשו בוערת התשוקה להקים קליניקה לריפוי ניו-אייג'י במכמורת. (כן, כן, מאור כהן מתאים. כולל התלתלים, שמצבם בחלל משמש לתיאור מצבו הנפשי של אופיר).
אליו מסתפח עמיחי, נשוי ל"אילנה הבוכיה", כפי שהיא קרויה כאן, פסיכולוגית דיכאונית במיוחד שאפילו לבורקס שהיא מכינה יש טעם של דמעות, ואב לתאומים רכים. הוא מוכר לאנשים ביטוחי בריאות שדואגים לליבם, אבל זה כמובן אינו מחסן אותו מפני הטרגדיה שעתידה לשנות את חייו.
הרביעי הוא יובל פריד, זה שלא הסתדר בחיים, זה שבגיל שלושים וקצת עדיין מתפרנס מתרגום מאמרים מאנגלית לסטודנטים שאמורים לתרגם בעצמם, והשבר בחייו – שמתחיל במעברה של חברתו הטריה לזרועות חברו הטוב – מוביל אותו איכשהו להכרה שאולי הוא יכול לכתוב ספר ולהדפיסו בבית הדפוס של אביו בחיפה, המקום בו החלה החבורה להתגבש בשלהי שנות התיכון. אסף הראל עובר את דרישת הסף לתפקיד – הוא נמוך, כמו יובל, אבל לא נעבעכי די הצורך.
אהבת הנוסטלגיה
יש עוד סיבה לקיומו של הספר שלכאורה נכתב בידי יובל, המספר, המתבונן מן הצד שהוא בעצם הדבק של החבורה אך אינו יודע זאת. הרביעיה חובבת כדורגל, מקיימת בקביעות את פולחני הצפיה במונדיאל בצוותא (כולל אבטיח, בולגרית ובורקס. בטעם של דמעות, כפי שיזכירו לכם מעת לעת). המונדיאל משמש עוגן בחייהם ובספר, ובאחד הארועים הללו הם כותבים ("רושמים" בלשון הספר) שלוש משאלות על גבי פתקים שאמורים להיפתח רק במונדיאל הבא, או אז יוכלו מחבריהם לבדוק האם מישהו הגשים. אחד מהם חולם לכתוב ספר. יובל, שמתבונן בחלומות של כולם ושל עצמו מתוך עמדת הלוזר הכרוני, רואה כיצד בחלוף השנים כל אחד מגשים דווקא את משאלות רעהו, וכדי ליצור סימטריה מושלמת כמעט באירועים הללו הוא מתיישב לכתוב: מניע מופרך מזה מזמן לא מצאתי בספרות, אבל בסדרת דרמה ישראלית, מקורית ומרגשת, איכותית ועילית, הוא כמובן אפשרי בהחלט.
ובזה לא נסתיימו ענייני המסגרת והמבנה: יובל יצא מן התמונה (אני באמת לא יכולה לספר לכם מדוע, רק שמדובר באירוע טראגי אבל לא לגמרי סופני), וכתב היד מועבר ליואב לעריכה לשונית מהירה, כי צריך להדפיס ולחלק עותקים לחברים לפני המונדיאל. כך שהספר נפתח בדיווח של יואב, כתוב בעלגות נמלצת של משפטן מנוכר, וכך נוצר סיפור מסגרת קלישאי שמאפשר ליואב לדווח גם על הסוף (הפתוח).
ועכשיו, לתכנים שמתיישבים סביב הפיגום הזה: יובל מאוהב ביערה, יערה עוברת לזרועותיו של יואב, יובל משתעשע במחשבות דכאוניות ובהערות מטרימות שמתוכן – אם קראתם יותר מארבעה ספרים בחייכם – תדעו מייד שסופו לא יהיה טוב. גם דמותה של אילנה מרמזת על מה שיקרה לה בהמשך, ויובל, שמכביר ברמזים, פחות או יותר מגלה לנו מראש את המהפך שיחול בחייו של עמיחי וגם הוא יימשך עד לסוף הספר.
הסוף הזה יגיע אחרי טונות של נוסטלגיה לתום הנעורים, לפני הצבא, לפני האינתיפאדה הראשונה, לפני שהחבורה עברה להתגורר בתל אביב. טונות נוספות של נוסטלגיה בפלאשבקים מזדמנים, חסרי קשר רציני לעלילה, יוליכו אתכם לאורך המסלול הישראלי-בורגני המתון מבחינה פוליטית אל המסע לדרום אמריקה (כולל טריפ רע אחד ממיץ קקטוסים וחברות שעומדת במבחן הזה), המסע להודו כבר אמרנו, המסע לסיני והמסע הארוך מכולם אל עבר האושר החמקני והלא מוגדר.
הרעות נשאנוך בלי מילים
בכל התלאות בדרך אל האושר עד המונדיאל הבא, עומדת החבורה הזאת בגבורה מופתית שאיננה תולדה מסתברת או אמינה של הארועים המתוארים בספר אלא של אמונה כמעט עיוורת במיתוס החברות הגברית, הרעות-נשאנוך-בלי-מלים הזאת שנמשכת מן התיכון אל הצבא אל האזרחות ואל הבגרות, שדבר לא יקעקע אותה: לכל היותר יהיו כמה כעסים קשים והתנתקויות זמניות של אחד מהחבורה, אבל הוא עוד ישוב.כדי להאמין בקלישאה הזאת, שהיא הדבק הרעיוני של הספר, רצוי להיות מאוד מאוהב בסיפורי חבורות מגיל ראשית הקריאה ועד "מישהו לרוץ איתו" – ולמחוק מן הזכרון אפשרויות לקיומה של ספרות רצינית מזו. נניח שמחקתי: כל מה שנותר הוא להתפעל מן האיכויות שבהן מוגשת לי העלילה, כשלעצמה אינה שוס גדול, עניין של שלושה-ארבעה פרקים בטלנובלה ישראלית ממוצעת.
קבלו איפוא דוגמה מאוד מייצגת לעומק ההתבוננות של המחבר-המספר, וגם לאתגר האינטלקטואלי העומד בפני הקורא, כשיובל מפרט בפניכם את הצפנים החשאיים החיוניים לקיומה של הרביעיה:
"בקודים הלא כתובים שלנו (לא מזכירים לעמיחי את הכתם. לא מזכירים לי שאני נמוך. לא חייבים לקנות אחד לשני מתנות יום הולדת, אבל רצוי לכתוב ברכה. לא מגלים למישהו תוצאה של משחק אם יודעים שהוא הקליט. מותר להביע דעה על משהו שקורה בחיים של חבר, אבל בסוף תמיד צריך להוסיף 'תשמע, בן אדם, זו החלטה שלך'. לא מתחשבנים על טלפונים, לא סופרים מי התקשר למי וכמה. לא מתחשבנים על כסף, כי בחשבון הסופי הכל מתאזן. לא לוקחים ממני ספרים, כי אני פנאטי לנקיון שלהם. לא לוקחים מאופיר דיסקים....לא מחמיאים לאחד התאומים של עמיחי בלי לאזן במחמאה לשני. לא נכנסים לויכוחים פוליטיים עם צ'רצ'יל, כי הוא תמיד מנצח. לא סומכים על הסברי הדרך של אופיר, כי פעם כבר הגענו בגללם לג'נין. לא גונבים חברה של חבר, אלא אם כן היא יערה. מפרגנים על הצלחות, גם אם בלב מקנאים בהן. לא משתמשים ב'אח שלי', 'אח שלו', או כל הגרסאות המלוקקות האחרות של 'אחי' הישן והטוב. לא משקרים לחבר. ומצד שני, גם לא אומרים לו את כל האמת. לא מתלחשים. לא מתייאשים. לא פורשים. אה – ולא מצרפים אנשים חדשים לחבורה, לא כי יש לנו משהו נגד אנשים חדשים, פשוט יקח להם שנים לקלוט את כל הקודים האלה)".
לא יודעת מה אתכם – לקח לי חמש דקות לקלוט, בעמוד 79, שאשכול נבו מביא כאן אוסף של קלישאות חסרות ייחוד, במקום בו מתבקשת דווקא התבוננות מרוחקת מעט מן החבורה כדי להיטיב ולדבר עליה: לאורך הספר לא תמצאו התבוננות כזאת.
בלי הערצה לכלי רכב
מה שתמצאו הוא אפיון דמויות מהיר ובסיסי מדי, דיווח על רגשות בצירופים של שלוש ארבע מלים פר רגש, ודיאלוגים כמו אלה, בין יובל לבין יערה, הלא היא החברה שנגנבה וחזרה לרגע קט. שיחה מתנהלת בטלפון ויערה היא הדוברת הראשונה. שימו לב לעומק."אתה יודע שאתה אחד האנשים היחידים בעולם שיודעים שאני מפחדת לישון לבד?
למה, את מתביישת בזה?
כן, וחוץ מזה, אנשים לא יאמינו לי. זה לא מסתדר עם מה שאני משדרת כלפי חוץ. תודה שהופתעת בפעם הראשונה שסיפרתי לך את זה.
כן, אבל הסתירה הזאת...בין איך שאת ביום...לבין הלילה....בכלל, בסתירות שלך.... יש משהו שובה.
זה נחמד שאתה חושב ככה.
נחמד תגידי לאחותך.
אין לי אחות.
חבל,היא היתה יכולה לבוא לישון איתך.
מניאק".
הלוואי שהייתי יכולה לחלץ מתוך הספר דיאלוג נאה מזה, פחות רדוד ופחות מתאים לעיבוד נאמן למשבצת הפריים של ערוץ 2. הלוואי שהייתי יכולה לחלץ מן הספר כולו – כולל פרקים מופרכים לגמרי שבהם מוגשת ההקדמה לתיזה הלא-כתובה של יובל בפילוסופיה, אודות מטמורפוזות בחשיבה של הוגים גדולים – כדי למלט אותו, ואותי כקוראת, מתוגת הבנאליות. חיפשתי, לא מצאתי. וכן, זה קולח ונקרא במהירות גדולה אף מזו שבה תקראו כתבה ב"בלייזר" – אם כי כאן תמצאו מעט סקס והעדר מופגן של הערצה לכלי רכב רועשים ומהירים.
לצערי, מצאתי גם מעקשי כתיבה שמתאימים לטירונים בתחום. למשל, סימבוליות מביכה בפשטנותה: לעמיחי יש כתם ידה שנראה בדיוק כמו מפת ישראל. תנחשו מתי הוא נעלם? כשעמיחי חווה טרגדיה שמשכנעת אותו לפתוח בחיים של מעורבות בנעשה במדינה.
חיים של אחרים
יובל, כמספרים רבים לפניו, שמדווחים על חייהם של אחרים, הוא כמובן הפחות-מוצלח שבהם: הכלל הזה מוכר יפה לקוראי דוקטור דוליטל ודוקטור פאוסטוס כאחד, אבל הוא מחייב גם מינימום של עיסוק בחייו הפרטיים של יובל, ודרכו לגילוי החסכים הרגשיים של ילדותו ויחסיו הפונקציונליים והקרירים עם הוריו פשוט לא נדבקת לעלילה. גם תחקיר רציני יותר לא היה מזיק כאן, ולפחות היה מאפשר לכותב לא למעוד בפרטי ריאליה כמו טיפול באסתמה, אשפוז בשלוותה, או הסבירות שסטודנטית חובבת תיאטרון בריטי שמשפחתה חייתה שנים רבות בארה"ב, לא תדע מה פירוש המילה revelation. יש עוד. לא נורא, בעיבוד לטלוויזיה הכל יתגהץ.
מה שמצאתי עוד הוא החוקים הלא כתובים של ספרות הבנים שעוד תבוא עלינו, ולא לטובה: במקומותינו מקובל שכותבים בינוניים שמכוונים לטעמו של קהל רחב זוכים במהרה לאפיגונים משלהם, ולמענם – הנה כמה מן החוקים: בספר בנים ישראלי, אין מצב שנשים יהיו יותר מנספח לחבורה או שיהיו מצליחות בזכות עצמן ואפילו יותר מן הגברים שהם הגיבורים.
בספר שמתעתד לכבוש לעצמו קהל קוראים ישראלי גדול, מותר ואף רצוי לדבר קצת על תגובותינו ל"מצב", מאינתיפאדה ועד פיגועים, אבל זה תמיד יהיה בשולי העיסוק בסוגית הרעות. מותר להגג בקול רם על יחסנו למדינה, אבל תמיד צריך לומר שאנחנו נשארים כאן בגלל החברים. מותר שיהיה ערבי מסכן אחד בתור דמות שולית שמבליחה בסיפור לרגע, ואף אחד לא ישים לב אם העברית שבפיו מופרכת לגמרי, בתנאי שייצא מן התמונה מייד. מותר לדבר בקול אחיד כאילו ארבעת הדמויות המרכזיות באמת נוצקו בתבנית מילולית אחת ויחידה, כי גם גבריאלה אביגור רותם עושה את זה עם גיבוריה הראשיים ב"אדום עתיק". מותר, רצוי ואפילו צריך להתגעגע כל הזמן לנעורים, מחורבנים כל שיהיו, ולטיולים המשותפים, בינוניים וחסרי השראה ככל שיהיו. ומעל לכל, אסור להיות מקוריים מדי, חכמים מדי, יצירתיים מדי או חלילה ביקורתיים מדי כלפי מיתוס החברות הישראלית בכללותה.
עד המונדיאל הבא, צפוי רב מכר. וסדרה, כמובן.
