להעיר את המתים
אילת שמיר, אשתו של יובל שמעוני, כתבה רומן ביכורים שעוסק באלימות גברית. "רציתי להבין מה זה להיות גבר", היא אומרת, "מבחינתי, ללכת עם הגיבור שלי לילדה-זונה ולראות מה קורה שם, בחדר הסגור, זה הכוח של הכתיבה וזו החירות שהיא מציעה לדמיון"
הרומן הראשון של איֶלת שמיר (קדמו לו קובץ הסיפורים "גנסין 3" וספרה המשותף עם ניסים קלדרון "בזמן מלחמה") קרוי "פסנתר בחורף", והוא רומן נועז ומדיר מנוחה. שמיר, ילידת קיבוץ ניצנים, מתגוררת בכרכור עם בן זוגה, הסופר יובל שמעוני, ועם שני ילדיה, ומלמדת ספרות באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים - שם היא מעבירה קורס שנקרא "ספרות ויוגה" - שמתנהל כולו, ניחשתם נכון, על מזרנים.
"פסנתר בחורף" חורג מהפסטורליה ומההרמוניה של הפרטים הביוגרפיים הללו. הוא חושף כמה מהסודות הכמוסים ביותר על אודות אינטימיות גברית, ועל אודות החרדה והכוחנות שמפעילים אותה. הוא מספר על האופן שבו הקיום הישראלי הוא קפיץ דרוך, המבקש להשתחרר. והוא מכיל את העוצמה הזו, שהותירה אותי נרעש ומוטרד, במסגרת עלילתית סגורה והרמטית: שש דמויות, ארבעה גברים ושתי נשים, נקלעות בליל דצמבר סוער ואפל לפיאנו-בר שליו בשולי מושבה נידחת, שם נמצאים הברמן, הפסנתרן והטבח הערבי הצעיר.
wa.jpg)
אילת שמיר. הספרות נותנת לה אומץ להכיר את הגברים מקרוב (צילום: דויד טוליפמן)
ג'ו אוחנה, הברמן, כבר רוצה לסגור וללכת הביתה, אבל האורחים מתעקשים להישאר. תשע הדמויות נותרות במתחם הסגור לאורכו של הלילה כולו, והדינמיקה שמפעילה אותם - מחברת אותם זה לזה וגם מפרידה ביניהם - מצטברת לאיטה אל סכנה של התפרצות אלימה, שמספרת סיפור רחב יותר מסיפורן של הדמויות. היא מציבה מראה מול המוטיווציות, החרדות והתשוקות שמפעילות את כולנו, כאן ועכשיו.
כתבת ספר שעוסק בגבריות וחושף אותה ללא הנחות, על האלימות, האימפוטנטיות, הכוחניות שלה - וגם על החרדה שמפעילה אותה.
"'פסנתר בחורף' הוא בהחלט ספר גברי. הסיבה הפרוזאית לכך היא שאני מוקפת גברים: יש לי שני אחים, שני ילדים בנים - אפילו הכלב והחתול שלי הם זכרים. זה לא בגלל הכחשת הנשיות, אלא משום שגברים מרתקים אותי. ברמה העמוקה ביותר, המוטיווציה שלי בכתיבה היא להתחקות אחר טריטוריות זרות, אחרי הדברים שהכי רחוקים ממני. האתגר הוא אף פעם לא לספר את עצמי במובן הנשי, הגופני, לא לכתוב בגוף ראשון. הסכנה הגדולה בעיניי היא לכתוב שוב את 'החוויה הנשית', כמו שנעשה חדשות לבקרים. זו כניסה למערכת סגורה שמזינה את עצמה, שיש בה סוג של השתבללות (מלשון שבלול), שכרוכה בלשון וידוי, שמוותרת על המבט של נשים החוצה לטובת המבט שמכוון פנימה, אל עצמן. עניין אותי להביט החוצה, להיכנס לעולם זר לחלוטין - פיזית ורגשית - ולבדוק בו את הגבולות של האינטימיות האנושית, הנפשית והגופנית.
"בכתיבה אני מנסה תמיד להתרחק מעצמי; יותר ממה שאני מעניינת את עצמי, מעניין אותי הזולת, במובן העמוק ביותר. רציתי להתקרב לדמויות שלי ולחקור אותן עד כמה שניתן. לפעמים, אחר שעות ארוכות של כתיבה בחברתם של ג'ו אוחנה והאחרים הרגשתי כמו גבר עם שדיים - רציתי להיבלע בהוויה הגברית, להבין מה זה להיות גבר: מה זה לחשוב על נשים, על הצלחה, על כוח. מבחינתי, ללכת עם הגיבור שלי לילדה-זונה ולראות מה קורה שם, בחדר הסגור, זה הכוח של הכתיבה וזו החירות שהיא מציעה לדמיון".
בספרות הישראלית יש המון דוגמאות לגברים שכותבים על נשים, אבל כמעט אין נשים שמביטות בגברים ללא התיווך של זוגיות או משפחה. את בחרת להתרחק משם.
"לא רציתי לכתוב על משפחה - לאף אחת מהדמויות אין משפחה - וגם לא על אהבה, ולא רציתי לכתוב ספר שיש בו מתיקות מהסוג הנדוש, "הנשי". רציתי להיכנס לטריטוריה גברית בכל מובן אפשרי. המקום של הכתיבה הוא בשבילי מקום של אל-פחד מוחלט ושל חופש אמיתי. בבדיון אני מגיעה לכל מה שאני לא יכולה להרשות לעצמי בחיים. החירות הזו, ללכת לתוך הלילה הארוך עם חבורת הגברים זו, ולהרגיש שם חוסר פחד וביטחון, זה משהו שאני לא יכולה לאפשר לעצמי בחיים. חוסר הפחד הזה אפשר לי להתבונן בכל אחד מהגברים הללו, וגם בנשים שמגיעות איתם, באופן הכי מדוקדק, הכי קרוב וחסר עכבות.
"לכן גם לא רציתי לכתוב בשפה מרוסקת או במבנה מרוסק, שפוטרים מהצורך להתמודד עם רציפות, עם נוכחות מתמדת. כתיבה מרוסקת, פוסט-מודרנית, מאפשרת לך לברוח בכל פעם. היה לי רצון להתמודד עם המבנה הליניארי של הזמן, ולכן הייתי צריכה להיות בתוך הוויה מתמשכת, על כל המועקה והסכנה שיש בו, על חוסר המפלט שקיים בה. זה היה האתגר הקשה ביותר: להחזיק את כל הדמויות על הבמה לאורך לילה שלם, בתוך מקום סגור אחד. כל הזמן האנשים נמצאים וכל הזמן צריך לראות את כולם: מה הם עושים, איפה הם יושבים, מה עובר להם בראש".
האלימות יוצאת החוצה
בלילה הזה, הארוך, החשוך והגשום, נפגשות תשע דמויות, שכל אחת מצולקת בדרכה. ג'ו, בעל הפיאנו באר, נושא את צלקת התערבותו לטובת אסיר שחור בדרום אפריקה של האפרטהייד, ואת תוצאותיה; גדי הפסנתרן נושא את צלקת נטישתה של האישה שאהב, שנשאה ברחמה את בנם המשותף. אולם הדמות המצולקת מכל היא של פאדיל, הנער הטבח ושוטף הכלים הערבי, שנושא צלקת כפולה: את התנכרותה של משפחתו ושל בני כפרו, שמענישים אותו על כך שהוא עובד אצל יהודים, והצלקת שמותיר בו המקום שבעבורו היה מוכן להסתכן. אל הפיאנו-בר הזה חודרות שש דמויות, שחוזרות מארוחת ערב שארגן להם הבוס בחברת ההשקעות שבה הם עובדים. ארבעה גברים ושתי נשים, שגם הם מצולקים בדרכם: מאכזבה, מחרדת הכישלון, מהויתור על החלומות.את המפגש בין הדמויות בחרת למקם בשוליים, בפרובינציה, באתר נטוש ובודד.
"אני גרה בכרכור, שזו מושבה של פרובינציה, של סְפָר. אחרי עשר בלילה אין נפש חיה ברחוב, אף מכונית לא עוברת. רציתי להעיר את התא השקט הזה, להעיר את המתים. השתמשתי במרחב הזה לא רק בגלל שאני מכירה אותו, אלא משום שרק בסְפָר אפשר ליצור אינטימיות בין דמויות כל כך שונות. רק במרחב שולי ומבודד שבו כולם מתכנסים ושאין להם לאן לצאת זה יכול לקרות. המפגש ביניהם מוליד אלימות, שהיתה שם כל הזמן בינם לבין עצמם - לכל אחד יש זיכרון של אלימות. אבל משהו בסיטואציה הזו שמחוץ לחיים, שאין בה מה להפסיד ושאין עליה פיקוח, מוציא את האלימות החוצה. אלו דמויות שצריכות להיאבק על מקומן, על עצמיותן, והמאבק הזה משמעותו קונפליקט בלתי נמנע בין המקומיים לבין הזרים, בין החזקים לחלשים, בין הגברים לבין עצמם ובין הגברים לנשים".
המאבק הגברי הזה הוא של השפלה, אלימות, הרס, בושה. הוא לא מאפשר לראות את האחר, אלא בעיקר להרוס אותו. ברגע האמת, כל אדם נותר לעצמו.
"עניין אותי לבדוק את הקשר שנוצר בין גברים - ומפעיל את כולם, את הגברים ואת הנשים. סארטר, ב"המבט", כותב שכל האינטראקציה האנושית מתבססת על כך שאני רואה את הזולת והזולת רואה אותי, וכל צד מוחק את השני באמצעות מבטו. המחיקה היא החוויה הכי קשה בשביל כל אחד, גבר או אישה. זה מישהו שמביט בך לכאורה אבל גם מוחק אותך במבטו, בגלל שהוא לא מעניק לך שום תשומת לב, שום הכרה. הוא הופך אותך לשקוף. יש המון אנשים שקופים בחיים שלנו, שאנחנו חולפים על פניהם, והמבט שלנו לא משתהה עליהם, לא מתעניין בהם. ויש כוח רב של אלימות במחיקה הזו, כמו שיש כוח גדול באישור שמבט יכול לתת לאדם, אישור לקיומו.
"הפרדוקס הוא שרק בזכות האחר הזה, שאני מוחק אותו במבטי, אני הופך מודע לקיומי שלי. שכשמישהו מוחק אותך, הוא גם נותן לך כוח. עצם הקיום שלו מגדיר אצלי משהו. לאדם השקוף יש משמעות, הוא מספר משהו על האדם שמתבונן בו ולא רואה אותו. הרבה פעמים המשמעות הזו מצביעה על החולשה או על הפחד של המתבונן. וזו חולשה שצריך להסתיר. לכן האלימות מתפרצת כאשר נמצא מי שאפשר להתפרץ עליו. צריך לפרוק את התיסכול, את אי-הנחת, ואז כבר אי אפשר לעצור. גם ג'ו, בעל הפיאנו-בר, שהוא הדמות שאני הכי קשורה אליה, לא מתערבת ונותנת לדברים לקרות. דווקא בגלל שהאלימות מופנית לעבר בן החסות שלו, לעבר האדם שג'ו דואג לו. לפעמים אתה עוזר למי שתלוי בך, אבל התלות הזו מעוררת בך טינה. גם בתור הורה אני יודעת, שקיים האינסטינקט של ההגנה, אבל גם קיים הרצון לשלוח את הילד לעולם, שיתמודד בעצמו".
והנשים לא מתערבות, הן לא מונעות את הפורענות.
"הנשים שותפות לזה. הן לא נזעקות לתפקיד הסיעודי המסורתי. לפעמים זה קל יותר, פשוט להסב מבט, או לומר "הגברים האלה והמשחקים שלהם". אבל לפעמים זה נובע ממקום אחר. לילי, המזכירה הבכירה בחברה, מתגלה כקורבן בסיפור, והיא מוכנה להתבזות כדי שפעם אחת יקום הגבר שיציל אותה. וזו התמצית העצובה של הנשיות, במובן העמוק ביותר. האישה מוכנה לבזות את עצמה, כדי שיגיע הגבר שיילחם על כבודה. כשאת צריכה להיאבק בעצמך על כבודך ועל מקומך, את לבד לגמרי. וברגע הזה, כבר אין חמלה. הנשים בזוזות משארית החמלה שלהן. ולכן הן לא מתנגדות, והן נגררות אחרי הגברים למקום המסתורי הזה, שבו המוכה גורר יצר של אלימות. זו התכונה האנושית שאני רואה סביבי כל הזמן. האדם המוכה, המושפל, המצולק, מעורר אצלנו את בלוטת האלימות יותר מאשר האדם השלם. אלימות מושכת אלימות, כמו מגנט".
את מספרת לקורא משהו על עצמו. גם הוא לכוד בפיאנו-בר, וגם הוא מחכה לפורענות שתגיע וצופה בה. גם הוא שותף להיעדר החמלה הזו.
הספר שלי לא מעורר אהדה או רצון לחבק, הוא שם לקורא מראה מול העיניים, ואין בה נוחם. לספר אין קתרזיס, אין צדק שבא על כנו. יצר לב האדם הוא באמת רע מנעוריו, ולא רציתי ליצור צדקנות שתוכל למרק את המצפון. הלילה הזה, והדמויות האלו, הוא גם הסיפור שלי ושל הקורא. לא במובן הפנטסטי של הדמיון; זו לא עליסה בארץ הפלאות. אלו החיים של כולנו. אנחנו לא מסתכלים על האנשים הללו - שאורזים את המצרכים בסופר, שמנקים אחרינו, ששוטפים את הכלים במסעדה. החברה יורקת אותם החוצה אחרי שהיא גמרה להשתמש בהם וכבר לא צריך אותם.
"הרומאן הזה מדבר על הגסות, על הבהמיות, על האלימות שמקיפה אותנו, שעוברת בכל נשימה, בשפה, ביחס בין האנשים. היא קיימת על הכביש, בטלוויזיה, בכל מקום. היא מחלחלת ומתפתחת כמו גידול ממאיר בתוכנו. אנחנו נעשינו אנשים אלימים, ואני לא עושה הנחות לעצמי. בשבילי, לגלות איזה אלימות קיימת בתוכי, שאפשרה לי לכתוב כאלו דברים אלימים, היה גילוי קשה. אני מורה ליוגה, ומלמדת את התלמידים שלי על העוצמה של הריסון העצמי ועל חובת האי-אלימות, אבל אני חיה פה, ויש בי אלימות כמו אצל כולם".
מאיפה האלימות הזו נובעת?
"היא באה מהתרכובת הזו של קורבנות ושל אדנות, של התנשאות ורגשי נחיתות, של בוז לאחר ושל אשמה עמוקה ומוכחשת ביחס לבוז הזה. בתוך האמביוולנטיות הפנימית הזו, הבלתי פתורה, מבעבעת האלימות אל תוך מחזור הדם ואל תוך המרחב הנפשי. הדחיסות של הכוחות ההפוכים האלו זה לתוך זה יוצרת מוגלה. הספר בא לנקז את המוגלה, לבדוק את הגבול - לא של שפיות ושל טרוף, אלא של הסיבולת האנושית שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
