היוצרות הדתיות כבשו את פסטיבל סרטי הנשים
שתיים משלוש הבמאיות הדתיות שהשתתפו בפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות זכו בפרס על יצירותיהן. הדר בשן, במאית "במטבח של פריימן", מספרת ל-ynet על הייחוד של יצירתה: "לא מדובר בסרט גירוש, אלא בסרט על התמודדות אישית ואנושית. השילוב של אופן עשיית הסרט, הדמויות החזקות והסיטואציה המטורפת - יצר רגע של אמת"
והזוכות הן: שופטות הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים שהתקיים ברחובות קבעו אמש (שבת) כי שני הסרטים הטובים ביותר בקטגוריה התיעודית הם "במטבח של פריימן" ו"האמת הלא כשרה" של הבמאיות הדתיות הדר בשן וחנה זליס. לשתיים הוענק הפרס על שם ויקי שירן מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בסך עשרת אלפים שקל, בו יתחלקו.
במהלך הפסטיבל, שהתקיים זו השנה הרביעית, הוקרנו יותר מ-60 סרטים, כ-30 מתוכם של יוצרות ישראליות. בנימוקי השופטות לזכייתה של זליס על "האמת הלא כשרה" נכתב: "סרט אישי, שופע חיוניות, רעננות והומור, המצטיין במרכיבים סיפוריים חזקים, שמבטאים בחריפות את המתח הבין דורי בתוך משפחה אמריקאית יהודית-דתית".
באשר לזכייתה של בשן על "במטבח של פריימן", נכתב: "סוף סוף סרט אינטימי על ההתנתקות, כפי שהיא משתקפת במטבח של זוג זקנים בנווה דקלים. על רקע דינמיקה דחוסה של יחסים זוגיים, פחד מהזקנה וחרדות מהפינוי המתדפק על דלתם – נחשפת ההתנתקות והשבר של המתנחלים מזווית אחרת".
סרטה של בשן הוקרן ביום חמישי בערב, בפעם הראשונה בפני קהל שרובו אינו דתי. בסרט מתועדים בני הזוג פריימן - יעקב בן ה-78 ומרים בת ה-68 - ערב הפינוי. השניים בוחרים להתמודד עם המציאות הקשה כשהם בונים לעצמם מעין "מבצר" במטבח הבית, בו הם מנסים לשמור על שגרה מבוקר עד לילה: קפה ראשון, אמירת תהילים משותפת, בישול, אירוח וסעודות זוגיות.
"רגע של קידוש השם"
בעיני בשן, תושבת הגוש לשעבר שיצרה את הסרט במסגרת פרויקט "חממה לבוגרים" של מכללת ספיר ובסיועה של הקרן החדשה לקולנוע, הייחוד של סרטה הוא שילוב של אופן עשייתו הלא-סטנדרטי, הדמויות החזקות שמופיעות בו והמציאות הקשה שהיתה ברקע. "המכלול של האלמנטים האלה יצר רגע של אמת, ואמת היא דבר משכנע", אומרת בשן.
לדעתה, לזכיית הסרט יש משמעות רבה: "אני שמחה מאוד על הזכייה כי חשוב לי שהסרט יגיע גם לציבור חילוני. אני מקווה שזו פריצה של הקול שלנו, שלרוב אינו נשמע בציבור הכללי. בלי להישמע יהירה, אני חושבת שזכייתו של הסרט היתה רגע של קידוש השם ואני מודה לקדוש ברוך הוא שבלעדי ברכתו זה לא היה קורה".
מדוע בחרת להציג את טראומת הפינוי דווקא באמצעות בני הזוג פריימן?
"הסרט שלי הוא לא סרט גירוש, אלא סרט על התמודדות בלתי אפשרית שהייתה בכל בית בגוש קטיף אל מול הגזירה. זה סרט עם סגנון וגישה אישית ואנושית. מה שאותי עניין הוא המקום של הכאב והקושי, יחד עם העולם האמוני ונסיון החיים העשיר שהביאו עמם הזוג פריימן. בעיני הם מביעים את המציאות המטורפת שקרתה בצורה הכי בשלה, מורכבת וממצה".
רוב הסרט מתרחש במטבח של בני הזוג, מדוע?
"אכן כמעט כל הסרט, פרט לסצינה אחת, צולם במטבח. כל מה שקורה שם זה סיטואציות מהווי החיים של בני הזוג, והדבר משווה לסרט תחושה של סרט עלילתי. למעשה, המטבח נבחר להיות האתר המרכזי של הסרט לא מתוך איזושהי כוונה תחילה אלא כיוון שזוהי המציאות שלהם, שאותה הכרתי. מבחינתם, המטבח הוא עולם שלם. לא היה צריך בכלל לצאת החוצה".
לא זזים מכאן. מהמטבח (צילום: ליאור כהן)
מהי הסצינה שהותירה בך את הרושם החזק ביותר?
"החיבוק שלהם בסוף הוא מאוד חזק בעיניי. ההשלמה הזו שלהם, רגע לפני היציאה מהגוש. זו הסצינה הכמעט אחרונה, שאחריה מופיע רק המטבח הריק".
היכן הם הזוג פריימן היום?
"יעקב ז"ל נפטר לפני כחודשיים ומרים, תיבדל לחיים ארוכים, מתגוררת בקיבוץ עין צורים. מרים עלתה מאוקראינה ב-91' ויעקב נשא אותה לאחר שאשתו הראשונה נהרגה בתאונת דרכים. מיותר לציין שכיוון שהזוג התחתן בגיל מאוחר אין להם ילדים משותפים".
סוף קצת עגום
"הסוף הוא עגום כי גירשו אותם, אבל שני דברים לא הצליחו לשבור: את הזוגיות שלהם ואת האמונה החזקה".
כיוצרת דתית, מה חשוב בעינייך בזמן העבודה?
"להקשיב לעצמי ולהיות נאמנה לאמת שלי. לא לנסות למצוא חן או ליישר קו עם מה שמתרוצץ מסביב. האמת שלנו גדולה, חשובה ונכונה, והיא משהו שעל פי תחושותיי צמאים לו בציבור הרחב. אין לנו מה להתבייש או להתנצל. צריך לגשת בצורה מקצועית ורגישה, עם המון אהבה ואמפתיה לכל אדם, כי סופה של האמת לנצח".