סע לשלוש

שלישיות זה טוב, אבל בשביל אנשים אחרים. יש מעט מאוד גברים שמסוגלים לעשות יותר מאשר לדבר על שלישיות, ויש דרך די ודאית לדעת מי מהחברים שלך לא עשה שלישייה מעולם: כולם. וגם, כמובן, מי שאומר לך שהוא עשה. לעומת זאת, בחורה שאומרת לך שהיתה בשלישייה, סביר שזאת בעצם היתה חמישייה או שמינייה, וייתכן שמתישהו לאורך הלילה היה שם גם לברדור.

מתחת לגיל 18 ומעל גיל 40, השלישייה הנפוצה ביותר שתשתתף בה מורכבת ממוניטור, מקלדת ויד. זאת שלישייה טובה, לא צריך לזלזל בה - היא משאירה את רוב עורכי "בלייזר" רגועים בעבודה. אנשים מסוימים בטווח הגילאים הזה בטח עושים שלישיות באמת, אבל כפי שאמר ג'רי סיינפלד, אנשים כאלה הם טיפוסים של אורגיות, ו"אם אני רוצה להיות טיפוס של אורגיות, זה משנה הכל. אני אצטרך להתלבש אחרת, להתנהג אחרת, לגדל שפם, להשיג כל מיני חלוקים ושמנים וכיסוי מיטה חדש ווילונות חדשים, ושטיחים עבים ותאורה משונה".

שלישייה זה יותר מדי או מעט מדי, בטח כשמדובר בגלגלים. זוגות שטוב להם ביחד נוסעים על דו־גלגלי; זוגות שנוסעים לזוגות אחרים כדי שיהיה להם רע ביחד נוסעים על ארבע־גלגלי. אבל שלושה גלגלים - בשביל זה אתם באמת צריכים להתלבש אחרת, להתנהג אחרת, לגדל שפם. ואופנוע תלת־גלגלי? תשמעו, לא יודע. מה אחר כך? להצטרף לקרקס כרוכב החד־אופן הנועז ויטוריו?

זאת הסיבה שבגללה ה־MP3 של פיאג'ו מתחיל איתי לא טוב. בחייאת, כל זמן שאני לא זקוק לאנשים שיזרקו לי מטבעות לכובע, מה אני צריך לרכב על שלושה גלגלים? ועוד בפומבי?

ה־MP3 לפחות עושה את זה אחרת. פיזור הגלגלים שלו מכתיב שניים מקדימה ואחד מאחורה - בדיוק הפוך מהפוזיציה שבה מבלה סילביה סיינט את רוב שעותיה בעבודה. שני הגלגלים מקדימה גורמים לו להיראות פחות כמו קלנועית מהמושב ויותר כמו מושבה קולנועית מז'אנר עתידני כלשהו: הכלי הזה באמת משאיר רושם של משהו שנחת כאן לפני כמה דקות מהחלל החיצון ומחפש מישהו שייקח אותו למנהיג שלנו.

מצד שני, הגלגלים הקדמיים האלה הופכים אותו לקטנוע היציב ביותר בעולם. למעשה, מדובר בקטנוע היחיד בעולם שבו אתם לא מוכרחים להוריד רגליים לכביש כדי שהעסק ישמור על איזון ברמזור. שני הגלגלים הקדמיים ננעלים זה לזה בלחיצת כפתור, והקטנוע עומד על הכביש אטרקטיבי ויציב כמו יצאנית בתחילת הערב - כלומר כמעט אטרקטיבי, כמעט יציב, ומקבל מהנהגים שליד הערות שרובן מתחילות ב"כמה זה עולה?" ונגמרות ב"כמה לסיבוב?".

כשנותנים טיפה גז, הנעילה משתחררת אוטומטית והכלי מזנק. הפאן האמיתי מתחיל עכשיו, בנסיעה. ה־MP3 פשוט מתחנן שתנסו להשכיב אותו (טוב, די, אתם מוכרחים להפסיק לחשוב על היצאנית. אני יודע שאני הפסקתי), מתוך ידיעה ברורה שאין לכם סיכוי. הגלגלים הקדמיים מקנים לו יציבות מוחלטת, ואתם יכולים להיכנס לכל סיבוב כמעט בכל מהירות, ולהיות בטוחים שתלחצו על הברקס אינסטינקטיבית רק כשתרגישו פתאום משהו מוזר במורד הקרסול, תסתכלו בכיוון ותגלו ניצוצות מתעופפים בין הכביש לברך שלכם.

כן, ה־MP3 לוקח סיבובים ביציבות שאף קטנוע מנהלים אחר לא מסוגל לה - ומעטים האופנועים שמסוגלים - ללא שום תחושת סיכון או פחד מהתרסקות. והיציבות נשמרת לכל אורך הסיבוב, לא משנה באיזה זווית אנכית תשכיבו את הכלי. למעשה, להשכיב אותו בסיבוב מרגיש קצת כמו קפיצת באנג'י: מרגש ומהיר, ואתה יודע בוודאות שלא תתרסק.

מצד שני, אני מניח שלאופנוענים מיומנים זה ירגיש כמו מין מקונדם; לא באמת ריגוש בלי הסכנה. מה שהופך את ה־MP3 לאופנוע האולטימטיבי עבור גברים מעט פחות אולטימטיביים - כאלה שרוצים להרוג את עצמם, אבל בלי שיצטרכו למות מזה - מה שבתורו הופך את הפיאג'ו הזה לשוס מטורף שהייתי מוכן להתחייב כאן ועכשיו שימכור לא רק כמו לחמניות, אלא אשכרה את הלחמניות. אבל לך תדע; אמרו את זה גם על הסגוויי, וגם שם מדובר בהמצאה די מבריקה שגורמת לך להיראות רק קצת יותר מדי אידיוט.

ימכור או לא, ה־MP3 הוא כלי כמעט מושלם. בולמי זעזועים מצוינים הופכים את הנסיעה לחלקה יותר מקובי פרץ, ועל איילון סוגר הכלי הנמרץ הזה 130 קמ"ש בלי להוציא את נשמתו או נשמתך. העובדה שהוא מציע גם אחיזת כביש של עובד מע"צ היפראקטיבי היא, כמובן, ייחודו האמיתי: אף כלי דו־גלגלי לא נותן אחיזת כביש כמו של כלי תלת־גלגלי (תחשבו על זה ותראו שאני צודק). בחורף, על כבישים רטובים וחלקים, אני מניח שהיתרונות האלה יכולים לעשות את כל ההבדל בין כמות החתיכות שבהן אתה מגיע ליעד.

חולשות נרשמות בשני אגפים בלבד: הרוח העצומה, בעיקר במהירויות הגבוהות (אין מגן רוח ממשי, ובכבישים מהירים באזור גוש דן בתנאי שרב מדובר בפילינג כימי), ומבחן ההשתחלות האיטית. כי בתוך העיר, בין טורי המכוניות, הוא מרגיש כמו חרסינה בחנות פילים. הכידון כבד מדי לזגזוג מהיר מחמת שני הצמיגים שמחוברים אליו, והגוף והזנב ממילא קצת רחבים מדי לחריצים הפקוקים. ה־MP3, אם כך, הוא חיית כבישים פתוחים ומהירים. חולץ פקקים הוא לא. אה, ויש גם את העניין עם המחיר: קרוב ל־50 אלף שקל. שימו כפול ותקבלו מכונית די גרועה.

250 סמ"ק שמרגישים כמו יותר, 22 כוח סוס, בלמי דיסק על כל אחד משלושת הגלגלים ומשקל מעט מופרז של 204 קילו, אלה הנתונים הטכניים. פיאג'ו הביאו אותה בהברקה מסדר גודל אדיסוני, זאת השורה התחתונה.

השם על פי חשד

אומרים שבצרפת העסק כבר תפס, ושפריז מלאה בתלת־גלגליים. זה הגיוני, כמובן - מולדת המנאז' וכל זה, והכלי גם נראה כמו אופנוע שלג יפהפה וכולל שני תאי אחסון גדולים - אבל זה גם סימן מעורר דאגה. הצרפתים תמיד טועים, ויותר גרוע: בזמן האחרון רובם עושים את זה פה. ואני בכלל לא רוצה להתחיל לדמיין את עמוס גיתאי, הבמאי הצרפתי הנודע, רכוב על MP3. אם כי אני מוכן לשקול מצב הפוך.

ועכשיו לגבי השם. ובכן, MP3 הוא שם שנותנים איטלקים שלא נשארה להם בגוף טיפת יצירתיות וכל מה שהם רוצים זה ללכת הביתה, לריב עם אשתם ולשתות גראפה עד אובדן חושים. אני מניח שפשוט לא נשאר להם כוח לחשוב על משהו אחר, וממילא כבר היה ארבע וחצי אחר הצהריים. MP3 הוא שמו של קובץ מחשב; זה כאילו שיונדאי תצא מחר עם מכונית בשם "דוק" והונדה עם ג'יפ בשם "ג'ייפג" (רגע, זה לא רע!). MP3 הוא גם שמו של מכשיר קטן שמנגן את הקבצים האלה, ולרוב מסריח תוך חודש מזיעת חדר הכושר של בעליו וגם נגמרת לו הסוללה לתמיד.