חדשה ושונה

שָם

"מַה הַהֶבְדֵּל לִכְתֹב הוֹמוֹסֶכְּסוּאָלִית

שְׁנֵי גְבָרִים שְתֵּי נָשִׁים

שֵׁם הַגּוּף שֶׁמִּשְתַּנֶּה

אוֹ הַפְּסִיכוֹלוֹגְיָה הַבִּלְתִּי מִשְתַּנָּה"

יונה וולך, מתוך: "התחלנו להביא דוגמאות מהחיים"

לפני שסבתא סיפרה לי את הסיפור של הדגים, היא היתה מספרת לי על כיפה אדומה. בכל פעם הייתי מגיעה ומתיישבת על כיסא הפלסטיק בחדר השינה שלה. סבתא היתה מבקשת שאתקרב, "כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר, יוּבל שלי", ושאדבר חזק, "כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר, יוּבל שלי", ושלא אתנדנד על הכיסא, "כדי שאוכל להקשיב לך טוב יותר, יוּבל שלי", ושאקרב את הכיסא למיטתהּ, "כדי שאוכל להרגיש אותך טוב יותר, יוּבל שלי". בסוף היא היתה מורה באצבעה על הארון, ואני הייתי ניגשת לשם ונוברת בין המצעים, עד שהייתי מעלה את הסדין "שלי", פורשת אותו על המיטה לצידה, ואז נשכבת וטומנת את כף ידי בכף ידה החמה ומגלגלת את העיניים עד אליה. אז היא היתה מרכינה את שפתיה ונושקת לי, וריח הזיעה שנודף ממנה אפף את נחירַי.

ולאט לאט נפלה עליה הזיקנה.

בניגוד לאחיותיה, שהיו תמיד צעירות ובריאות ונמרצות, עד שיום אחד קפצה עליהן הזיקנה וגררה אותן לַקבר, על סבתא נפלה הזיקנה לאט, כמו פתותים בלתי מורגשים של שלג. לפעמים, כדי לשכנע את עצמי שהזמן באמת עבר ושסבתא יום אחד תלך, הייתי מכינה את עצמי למוות שלה. הייתי מוכרחה להאמין בזה כמעין מסע חישול, או, להפך, כהשבעה הפוכה. ידעתי שמותהּ לא יהיה פתאומי, אלא יבוא אחרי דעיכה ארוכה ומתמשכת. וכך המתנתי לראות איך העור שלה הולך ומתקמט, איך ריח הגוף שלה הופך יותר ויותר חריף, איך החושים הולכים ומתקלקלים.

עבודה של שרון פוליאקין "ללא שם 2007" (מתוך "הכיוון מזרח")

יום אחד הבחנתי שהיא שומעת פחות טוב. עקבתי אחרי הנסיגה בכושר השמיעה שלה כאילו היה סימן, והייתי כמעט שבעת רצון מכך שהרגשתי בזה ממש בהתחלה, עוד לפניה, עד שסבתא החלה להתלונן באוזני שהיא לא מבינה מה שמדברים, ואני דיברתי והנעתי את השפתיים בקושי, כדי לבחון במדויק את כושר השמיעה שלה, והיא מחתה, "כדי שאוכל לשמוע אותך טוב יותר, יוּבל שלי", אבל הפעם הפנים שלה לא התכסו באדמומיות כמו תמיד, אלא החווירו, ורציתי לשאול אותה אם בִּפנים האדם משתנה, כשנופלת עליו זיקנה כמו פתותים בלתי מורגשים, אם הוא נשאר אותו הדבר, אבל היא לא היתה יכולה לדעת את כל זה, היא הלכה והשתנתה, הלכה והתכנסה בתוך עצמה. ויום אחד לקחו אותה הורַי לרופא אוזניים, והרופא שאב את כל המים ואת כל הטינופת מהאוזניים של סבתא, והיא חזרה לשמוע כמו קודם.

היתה לה ראייה מצוינת, שמיאנה להיחלש. היא ידעה למשש דברים בחושך ולמצוא את דרכה מחדר אל חדר, לטעום חתיכה של עוף ולדעת מייד מתי הוא בוּשל, להשתמש במִנעד הרחב של קולה כדי לשדֵל את כולם – בעלי מקצוע כבני משפחה – לעשות כדברה. ואף על פי כן לא התייאשתי, וחיכיתי בסבלנות לַסימנים שיעידו על הזיקנה, ולזיקנה שתעיד על המוות. ידעתי שהמוות הוא חלק ממנה, שסבתא היא חיה שבוערת במוות כמו שאנשים בוערים באהבה, ושהיא מתה לגמרי – אדם מת, הנושף בַּמוות כמו להבה שיוצאת מתוך מיכל גז עד שהגז אוזל.

אחר כך היתה תקופה ארוכה שלא הגעתי לבקר אותה בכלל. התחלתי לעבוד כמלצרית במסעדה בדרום תל אביב, והעבודה תפסה את רוב הזמן שלי. הייתי חוזרת מהמִשמרת בארבע לפנות בוקר, מתקלחת והולכת לישון. בבוקר הייתי מנסה לקום מוקדם, מותחת את השינה עד לתחילת הצהריים, מתעוררת חבולה מהלילה, מגששת את תחילת היום, מנסה לעשות משהו ולא מצליחה, ואחר הצהריים הייתי מתחילה להתארגן למשמרת.

הייתי יוצאת מהבית אחרי מקלחת, וכשהגעתי למסעדה הייתי מחליפה את המים באגרטלים, קוצצת את העלים היבשים בזרי הפרחים, מכניסה מים רעננים לאגרטלים ומסדרת בהם מחדש את זרי הפרחים הקצוצים, משננת את התפריט, פורשת מפות, מסדרת את המלחיות והפלפליות, מדליקה נרות על השולחנות, מקבלת את פני הסועדים, וכן הלאה. בשלוש לפנות בוקר פרשו אחרוני הסועדים ונשארנו לבד, רק צוות העובדים. היינו יושבים ואוכלים, ואז כל אחד הלך משם הביתה.

כמה חודשים עברו עלי כך. לא האמנתי שעבודה כזאת תעסיק אותי כל שעות היממה, בזמן שאני עובדת בה ובזמן שאני לא עובדת בה. זה מילא את כל המחשבות שלי, זה איפשר לי להתרוקן מכל מחשבה, הרגשתי שאני צריכה להשתנות ולא היה לי חשק לעשות את זה, הייתי מסתכלת על המלצריות ועל המלצרים וממיינת אותם בראש: לצד אחד מלצרים, לצד אחר מלצריות. אל סבתא המשכתי לא ללכת, ודמיינתי אותה הולכת והופכת לגרסה עלובה של עצמה. שני דברים בלבד לא יכולתי לעשות בתקופה ההיא: ללכת לסבתא ולהסתכל במראָה. כיסיתי את המראָה שלי במטפחת, כמו שעושים כשאדם מת. ויום אחד קמתי והלכתי לעשות את מה שהייתי צריכה.

לפני חג הפסח סגרו את המסעדה לשלושה שבועות לצורך שיפוצים. בשעות הבוקר המאוחרות, כשהתעוררתי, הנחתי לַיום להתקדם אל הערב כמו שחתול מתקרב אל יונה – לאט ובאופן בלתי מורגש – וחשבתי על סבתא ועל כל החודשים שבהם לא הלכתי לבקר אותה, ודמיינתי איך העור תחת העיניים שלה הולך ומתנפח ואת כפות הרגליים שלה מתעבות עד שאי אפשר להכניס אותן לנעליים, ואת המִנעד הרחב של הקול שלה הופך לצלילים נמוכים מאוד, ואת העור שעל כפות הידיים שלה מתכסה בנקודות חומות.

מתוך וידאו-ארט של אילי לוי וריקי אלקיים: "העלמות" (מתוך "הכיוון מזרח")

הגוף שלי השתנה, וזה קרה מהר מאוד. זה קרה כמו שקופצת על מישהו הזיקנה: היא הרי לא נופלת משום מקום, אלא מחכה לרגע המתאים ואז משחררת את עצמה כמו צנחן מתוך מטוס. כך גם הגוף שלי: הוא קיבל צורה אחרת, והצורה האחרת הזו דחקה הצידה את הצורה הקודמת, והתפלאתי לגלות שבִּפנים אני לא משתנה, וכעסתי על כך שאני לא משתנה, כמו שסבתא לא משתנה ולכן היא לא תמות. לא ציפיתי להיהפך למישהו אחר לגמרי, אבל חשבתי שאם אסתכל על עצמי במראָה, אדע מה חושב מי שמסתכל עלי, כמו שאני הייתי תמיד ממיינת: לצד אחד מלצריות ולצד אחר מלצרים.

שָם שכב מתחתַי על גבו, ברגליים מפושקות. עמדתי מעליו, מתחת למדרגות של המחסן והחזקתי את הצינור של מכוֹנת הקיטוֹרית. המכוֹנה נשפה אדים דחוסים על שָם. פשפשתי בקרביו, התזתי עליהם ענני קיטור, גירדתי את הטינופת המתנתקת מן העץ, ביתקתי את לוחות העץ, ושָם גנח, וניקיתי את לוחות העץ והחזרתי אותם למקומם במעמקי בטנו של השולחן, הרכבתי את השולחן מחדש ומתחתי עליו מפה.

איש לא ראה מה קרה.

למחרת נסעתי לבקר את סבתא. כל הדרך דמיינתי את השינויים בעור שלה, ובקול, ובקרסוליים, ובכפות הרגליים, ובעיניים, ומסביב לעיניים. סבתא ישבה על המיטה שלה ונראתה צעירה בעשרים שנה מהתמונה שהיתה לי בראש כשהייתי בדרך אליה, כמו אנשים שמספידים אותם והם קמים לתחייה, ושוב הם נראים חולים וגוססים ומספידים אותם, ושוב הם מסתערים על החיים. סבתא הסתערה על כל יום ויום כמו לביאה, ועשתה את זה באופן הרבה יותר יעיל ממני, אני שהייתי מתגנבת מיום אחד לשני כמו חתול אשפתוֹת ופחדתי מהשינוי פחד מוות. לכסנתי עיניים לתנוכים שלה, שנראו קצת כמו סוסוני ים ונמתחו חיוורים ומדולדלים מהאוזניים. הקרסוליים שלה לא היו עבים מדי ולא דקים מדי, העור על האצבעות היה מתוח, אולי רק קצת מכוסה בנקודות בהירות מהשמש של המרפסת. התיישבתי על כיסא הפלסטיק.

"תתקרבי", היא סימנה לי עם היד והעיניים שלה הצטמצמו, "תתקרבי, כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר, יוּבל שלי". קירבתי אליה את כיסא הפלסטיק, התנדנדתי עליו, וסבתא ביקשה שאפסיק להתנדנד ושאפסיק להתקרב ושאקום. עיניה עקבו אחרי כשהלכתי לארון ונברתי בין המצעים ושלפתי את הסדין "שלי". פרשתי את הסדין על המיטה, נשכבתי על הסדין וסבתא לקחה את היד שלי והתרכזה בה, כמו מגדת עתידות. היא השפילה את העיניים ובחנה מקרוב את הזיפים החדשים שלי, ואני עצמתי את העיניים וחשבתי שאני לא כמו שהייתי בפעם הקודמת שביקרתי אצלה אבל גם לא לגמרי שונה, ושגם היא: אותו הדבר. היתה שתיקה קצרה, ואז היא שאלה אותי כל מיני שאלות.

היא שאלה: "למה את רוצה להיות גֶבר?"

היא שאלה: "סיפרת כבר לאמא ואבא ולאחים שלך? מה הם אמרו?"

היא שאלה: "זה סוד?"

היא שאלה: "זאת אומרת שעכשיו את אוהבת בנים או בנות?"

היא לא שאלה איך אני קוראת לעצמי עכשיו, כי יוּבל זה שם של בנים וגם של בנות. פעם זה היה רק שם של בנים, ואז, בתקופה שבה אני נולדתי, זה הפך לשם של בנות, ועכשיו, ככה סבתא תיארה לעצמה, יהיה בן אחד שיקראו לו יובל וזה בסדר גמור.

עניתי לסבתא על כל השאלות.

ואז היא סיפרה לי את הסיפור על הדגים.

פעם, לא מאוד רחוק מכאן, במעמקי הים, חיה להקת דגים. זאת היתה להקה גדולה של דגים קטנים מאוד, דגיגונים בצבע סגול. כל הדגים היו ממין נקבה. להקת הנקבות הסגולות התקדמה במים בגוש אחד, כמו דג אחד גדול. סביב הלהקה חג דג צהוב ממין זכר. הדג הצהוב היה גדול קצת יותר מהנקבות הסגולות, אבל באופן יחסי, כמובן. הוא לא היה גדול יותר מדג זהב ששמים באקווריום, אולי אפילו קטן יותר, אפילו קטן יותר מסוסון ים. והדג הזה חג וחג בלי הפסקה מסביב ללהקת הנקבות הסגולות.

ויום אחד נטרף הדג הצהוב. אף אחד לא ראה איך זה קרה: אולי דג אחר, גדול ממנו, צד אותו וביתר אותו בשיניו; אולי הוא נשאב ללועו של דג אימתני – מאלה ששטים במים עם פה פתוח כמו זאב ושואבים הכול לקרבם; אולי הוא פשוט הלך ונחלש מרוב סחרחורת, ולבסוף התפגר. זה לא משנה. מה שמשנה הוא שלהקת הנקבות הסגולות המשיכה להתקדם במים, להתקדם ולהתקדם, ומי שהכיר אותן קודם לכן ויש לו עין חדה, יכול היה לראות שכבר אין זכר צהוב וגדול שחג סביבן.

ואז, סיפרה סבתא, קרה דבר מופלא. פתאום, כאילו ניתן אות, יצא מבין שורות הלהקה דג ממין נקבה, קטן וסגול. אותו דג ממין נקבה נעצר לרגע כדי להתרגל למקומו החדש מחוץ ללהקה, ואז הגוף שלו נרעד קצת, הצבע שלו הלך והתחלף, הוא תפח ותפח, ומי שיש לו עין חדה, יכול היה לראות שהמין של הדג הזה מִשתנה, והוא הופך מדגה לדג, דג צהוב וגדול באופן יחסי, שמרגע שהוא מתעשת ומִתרגל לתפקידו החדש, הוא מתחיל לחוג סביב להקת הנקבות הסגולות, והוא חג וחג בלי הפסקה.

זה היה הסיפור על להקת הדגים, וסבתא, לוּ רק רצתה, היתה יכולה להמשיך ולספר לי אותו עוד ועוד. אבל אחרי שהיא סיפרה אותו פעם אחת היא השתתקה, כי הפה שלה היה יבש והיא רצתה לשתות, ואולי גם מפני שהיא החליטה שהיא את שלה עשתה. רציתי לשאול אותה מדוע היא סיפרה לי את הסיפור הזה. אולי היא רצתה להתריע על כך שחיַי החדשים יהיו מעייפים וקצרי ימים. מצד שני, אולי זו היתה פשוט הדרך שלה להיפרד ממני, ממי שהייתי עד לא מזמן. היא שכבה לצדי על המיטה וסקרה אותי כמו שמסתכלים על מישהו בפעם האחרונה, לפני שהוא עולה על המדרגות הנעות ונעלם לאט לאט.

לבסוף קמתי, קיפלתי את המזרון, ולפני שנישקתי את סבתא על שתי הלחיים והיא צחקה מהדגדוג של הזיפים, נתתי בה מבט אחרון. היא שכבה שם זקנה, אבל זקנה כמו מישהו שנולד זקן, לא כמו מישהו שנמצא בתהליך של הזדקנות ובסופו של דבר יגסוס וימות. היא שכבה שם זקנה כאילו היא נולדה זקנה, וכאילו אני אלך ואתבגר עד שאדביק אותה ונמות יחד, או – מה שסביר יותר – שאני אמות והיא תמשיך לשכב ולשכב זקנה ולא תמות אף פעם. שמחתי שהיא לא תמות אף פעם. כל האנשים הם חיים שבוערים במוות כמו שבוערים באהבה, והם מתים לגמרי – אנשים מתים הנושפים בַּמוות כמו אדים של מים מתוך מכשיר הקיטורית.

ידעתי שאני צריך לחכות בסבלנות.

• מתוך : כתב העת "הכיוון מזרח", גיליון מס' 14: צועקים את שמך בלשונות רבים – על זהות היברידית בישראל.