ברסלב עכשיו

בימים כתיקונם לא הייתי אמורה להיות חתומה על הטור הזה - מאמר תגובה למאמרו של אורי אורבך על תופעת "אומן בראש השנה". יש רבים וטובים ממני, יודעי דבר ואנשי אמת, בקיאים בתורותיו של רבי נחמן ישר והפוך, מרצים בחסד, שיכולים לייצג את עצמם הרבה יותר טוב מהמילים הדלות שלי. אבל הם באומן עכשיו.

אני לא מתיימרת לייצג, גם לא להציג ובטח שלא לתת תשובות קוהרנטיות ואינטלקטואליות בדבר "החברה הדתית-לאן", כמו שעשו כאן לפניי. אני רק רוצה להביא מקצת מהחוויה האישית שלי כאחת שזכתה להתוודע לברסלב בשנים האחרונות.

ואני מדברת מתוך היכרות אמיתית, ולא מבעד למסך המחשב או כתבות בתקשורת על "הברסלבים המשוגעים שצועקים ברחובות", שכולנו, ובייחוד אורבך עתיר הניסיון העיתונאי, יודעים עד כמה הם רחוקים מאובייקטיביות. אני הייתי שם. למדתי לעומק (ויש עוד הרבה הרבה עומק) מתורותיו של רבי נחמן, הכרתי רבים מחסידיו ומממשיכי דרכו, וכן, אפילו זכיתי להיות באומן.

התפילה באומן (צילום: רויטרס)

אני מכירה את המחלוקות שיש על ברסלב, זה לא חדש וזה לא מהיום. אפשר בהחלט לדבר על זה. להתדיין על המנהג לעזוב את ארץ ישראל ולנסוע לאומן בראש השנה דווקא, ללבן את סוגיית ה"לצעוק ביערות" (קוראים לזה התבודדות) ואפילו לתהות האם הם "לקחו משהו" לפני שהם יצאו לפזז ברחובות (קוראים לזה שמחה אמיתית). זה לגיטימי ואפילו מבורך, בשם חופש הביטוי. יש תשובות נפלאות להכל, ואם לא תשאל, אורי, איך תדע. אבל לא את זה ביקשת לעשות כאן. מדבריך עולה כי לא בדקת ולא חקרת ולא דיברת באמת מעולם עם חסיד ברסלב. 

והיד כל כך קלה על המקלדת...

גם אני, כמוך, אורבך, שייכת לחברה הדתית לאומית. התחנכתי בכל מוסדות החינוך הנחשבים של הציונות הדתית, למדתי באולפנה, הדרכתי ב"בני עקיבא" והייתי בכל המקומות "הנכונים". עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן, תואר שני באוניברסיטה העברית, גרתי בנחלאות. גם אני עצובה כשאני נזכרת בגוש קטיף וגם אני, כמוך, בסתר, עדיין חולמת שנזכה סופסוף "להתנחל בלבבות".

הניצוץ

אך למרות חיבתי הגדולה לחברה בה גדלתי, את הניצוץ בעיניים והלב המרגיש קיבלתי דווקא מרבי נחמן.

אמנם כל חיי הייתי דתייה ושומרת מצוות אך רק לפני שנתיים, עת התוודעתי לרבי נחמן, חזרתי בתשובה. המפגש עם רופא הנפשות הגדול נגע בלבי והעיר בי מקומות שעד עתה היו רדומים. התחלתי לחיות את זה, לשמוח בכל מצווה שאני עושה, להרגיש את ה' בחיי, ולבקש את קרבתו. המצוות הפכו לחלק ממני ולא לעול הכבד ממני, כמו שלצערנו קורה לרבים מאיתנו. הרגשתי ש-ה' בכבודו ובעצמו נוגע בי עם השרביט שלו ומזמין אותי להיות חלק מהממלכה שלו. אז באתי, הצטרפתי לעוד אלפים כמוני.

ברסלב זה לא רק לשיר ולרקוד ולצרוח ביערות. אתה קורא לנו "הולכים אחרי העדר", וחושב שזוהי יהדות בשקל, אך הרשה לי להכריז קבל עם ועדה - עוד לא פגשתי עבודת ה' כל כך אמיתית ובלתי מתפשרת, כמו בברסלב, ופגשתי בחיי לא מעט סגנונות וזרמים רוחניים דתיים. זה כל כך הפוך מהתדמית הקלילה והלא מחייבת שנוצרה על ברסלב בתקשורת, תדמית שכל קשר בינה ובין המציאות הוא מקרי בהחלט. ויעידו על כך אלפי יהודים איכותיים המתקרבים לחסידות ברסלב בכל שנה, וכל זה בלי שום יחסי ציבור ומשרדי פרסום.

בטח ששמירת מצוות לבדה כבר לא מספקת אותנו, וגם לימוד אינטלקטואלי לא ממלא את נפשנו הסוערת. להזכירך, גם את ריבונו של עולם זה לא מספק. "רחמנא ליבא בעי" (ה' רוצה את הלב), הוא לא צריך את המצוות שלנו אם הן נעשות ללא כוונה, הוא רוצה שנרגיש אותו, שנכניס אותו אל תוך חיינו. שלא נעשה את המצוות כמצוות אנשים מלומדה, שלא נתפלל היום כמו שהתפללנו בשנה שעברה, כמו שהתפללנו כשהיינו בתיכון. כי אם אנחנו היום כמו שהיינו אתמול, אז למה לנו היום?

נכון, "להתרגש זה עדיין לא מצוות עשה"- אבל בלעדיה, בלי הלב שבחיים הדתיים שלנו, בלי החיות שבעשיית המצוות הפשוטות, אפשר לעבור על כל כך הרבה ממצוות לא תעשה, בלי להרגיש. זו לא פריבילגיה או תופעה ניו אייג'ית חולפת, זוהי חובה הלכתית- "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".