לפני חומת מגן: מבצע "תג מחיר"

בצה"ל ובמערכת הביטחון מדברים כבר כמה חדשים בחשש גדול על ה"קסאם האסטרטגי". אותה רקטה שתשוגר היום, מחר או בעוד חדשיים, תנחת ביישוב בדרום הארץ, תגבה קורבנות בנפש ותאלץ את הממשלה וצה"ל - בלחץ דעת הקהל - לצאת למבצע גדול בעזה. הקסאם האסטרטגי לא יהיה שונה בהכרח במאפייניו הטכנולוגיים ובכושר ההרס שלו מהמאות שכבר נחתו בנגב בשנה האחרונה. הוא יהפוך ל"אסטרטגי" מפני שלא יותיר לממשלה ברירה אלא לצאת למבצע נרחב שיחייב גיוס מילואים, יהיה כרוך באבידות לחיילינו, יחייב את העמדת צה"ל כולו בכוננות מחשש לתגובה מצפון - וישראל תצטרך להתגונן ולהסביר את מעשיה בזירה הבינלאומית.

אין פלא איפוא שבמערכת הביטחון ובמשרד רה"מ מתפללים, פשוטו כמשמעו, שה"קסאם האסטרטגי" לא ינחת בנגב בחודשיים-שלושה הקרובים. לפחות לא בחגים ולא לפני ועידת השלום שמכנס הנשיא בוש. פעולה צבאית גדולה בעזה תטרפד את הוועידה הבינלאומית, מפני שאפילו אבו-מאזן ומדינות ערב המתונות ייאלצו להביע תמיכה בחמאס העזתי, ואולי כלל לא יופיעו. ישראל תוצג כאשמה בטירפוד.

לכן סביר להניח שגם הקסאם שנחת הלילה במחנה הטירונים בזיקים לא יוגדר

על-ידי הדרג המדיני כ"אסטרטגי". בין השאר, משום שאם צה"ל ייצא למבצע גדול ברצועה בתגובה על הפגיעה בחיילים - תתקומם דעת הקהל הישראלית. התקשורת ותושבי הנגב יטיחו בממשלה ובראשי מערכת הביטחון, שדם החיילים סמוק יותר בעיניהם מדמם ודמעותיהם של ילדי שדרות, הסופגים קסאמים מדי יום וחיים בחרדה מתמדת. מותר להניח לפיכך, שהממשלה תעדיף בעת הזו להתמקד לא במבצע צבאי גדול, אלא ב"גביית מחיר".

הכוונה להפעלה בו-זמנית של מנופי לחץ מגוונים, צבאיים וכלכליים, באופן ישיר נגד משגרי הרקטות ושולחיהם - וכן עקיף, על תושבי הרצועה, כדי שילחצו על החמושים להפסיק או לפחות לצמצם את פעולותיהם נגד ישראל. הרעיון המבצעי הזה אינו חדש. הוא הופעל כבר מספר פעמים בעבר, אבל התוצאות לא היו מרשימות. חוץ מפעם אחת, ב-2005, כשמתקפת חיסולים נגד מנהיגי החמאס בעזה הביאה את הארגון להכריז על הודנה (לחמאס גם היה אז אינטרס שלא להפריע לנסיגה הישראלית מהרצועה). אף-על-פי-כן, חושבים אולמרט, ברק ואשכנזי שכדאי לנסות חלופה זו, לפני שהולכים "על כל הקופה" במבצע נרחב.

ממתקפת חיסולים ועד אש בלי הבחנה

סביר להניח שהדגש יהיה דווקא על האמצעים הצבאיים, ולא על מנופי הלחץ האזרחיים-כלכליים. בין המרכיבים הצבאיים של תוכנית "תג המחיר", שגובשה במערכת הביטחון, אפשר למנות:

• מתקפת "סיכולים ממוקדים" נגד כל מערך ייזום וייצור הפיגועים ושיגור הקסאמים ברצועה, מבלי להבחין בין דרג מדיני או צבאי ובין חייל פשוט למפקד. כל מי שאפשר לפגוע בו מהאוויר ומהקרקע - ייפגע.
• הגברת המספר והטווח של פעולות החדירה הקרקעיות לעומק הרצועה, בעיקר למטרות איסוף מודיעין והריסת התשתית הצבאית של החמאס והג'יהאד - בכלל זה מארבים למשגרי קסאמים. "פעולות עומק" אלו יבוצעו (וכבר מבוצעות) בעיקר על-ידי יחידות מיוחדות.
• הגברת פעילות משותפת לחיל-האוויר וליחידות קרקעיות לאיתור וסיכול ירי קסאם ולפגיעה בחוליות לפני ואחרי השיגור.
• ירי תגובה ארטילרי ואווירי למקום ממנו התבצע שיגור, גם בלי מטרה קונקרטית.
  

הכוונה היא לפעול בכל הערוצים הללו בעת ובעונה אחת, כשהם מזינים ומגבים זה את זה. בכך מקווים בצה"ל להביא לא רק לצמצום ניכר בשיגורים, אלא לגרום להם להתבצע בחופזה ומטווחים ארוכים - ולכן, להיות גם פחות יעילים. הבעיה היא שפעולות אלו נעשות בתוך אוכלוסיה אזרחית לא-לוחמת, ולכן מועדות להסתבכויות מכל הסוגים.

יש גם סוגי פעולה צבאיים בעלי "אפקט אזרחי", שצה"ל מהסס לנקוט אותם - אבל עדיין שוקל ברצינות. למשל: הכבדה על תנועה ברכב בשטח הרצועה, עד כדי שיתוקה המלא, באמצעות הפצצה מהאוויר של כבישים ודרכי עפר. בורות עמוקים, שייפערו בנקודות מסוימות לרוחב נתיבי תנועה, ישיגו את האפקט הזה ויחייבו את משגרי הקסאמים להגיע ברגל עם מטענם הכבד לאזורי השיגור הקדמיים. אבל גם האוכלוסייה הלא-לוחמת תסבול מאוד. זה יהיה מעין תחליף למחסומים שצה"ל מפעיל בגדה. ניתן באמצעי זה לבתר את הרצועה לאזורים שהתנועה ביניהם תהיה קשה. הפלסטינים ינסו כמובן לסתום את הבורות, אבל ניתן בקלות יחסית למנוע זאת מהם - ולפעור בורות חדשים לפי הצורך.

מחסום החוק הבינלאומי

המנופים האזרחיים-כלכליים נועדו, נוסף על הפעלת לחץ עקיף על החמושים דרך האוכלוסייה, גם להחליש פוליטית את החמאס ולחזק את אבו-מאזן. האמצעים ידועים: הפסקות חשמל, צמצום אספקת דלק לרצועה ומניעת העברת סחורות לא-חיוניות. נשקלת גם האפשרות למנוע יציאת דייגים עזתיים לים. בצה"ל לא ממליצים על פגיעה באספקת המים ברצועה מנימוקים הומניטריים ומחשש לתגובות קשות בעולם. בינתיים נבדקים ההיבטים המשפטיים של הפעלת אמצעים אלה, מנקודת ראותו של החוק הבינלאומי. הפעלת לחץ כלכלי מהווה ענישה קולקטיבית של אוכלוסייה אזרחית, האסורה לפי המשפט הבינלאומי. במקרים חמורים היא עלולה להיות מוגדרת "פשע מלחמה".

בעיה אחרת בה מתחבטים במערכת הביטחון היא העובדה שהפעלת לחץ

כלכלי על תושבי הרצועה מריצה אותם לבקש עזרה במערך הרווחה של החמאס, המשופע בכספים איראניים. כך תורם לחץ שכזה דווקא לחיזוק החמאס, במקום להחלשתו. משום כך סביר שהאמצעים הללו יופעלו במינון הומניטרי, תוך בחינה מתמדת של יעילותם. צריך מראש שלא לתלות תקוות רבות באותם אמצעים, כיוון שיכולתה של האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית להשפיע על הארגונים החמושים היא מוגבלת מאוד. 

לתוכנית גביית המחיר יש סיכוי רק אם כל המנופים הצבאיים והאזרחיים יופעלו בעת ובעונה אחת, במינון המקסימלי האפשרי, ומבלי לגרום לאסונות הומניטריים. לקברניטיה הביטחוניים של המדינה ברור שבסופו של דבר, תיאלץ ישראל לצאת למבצע נרחב ברצועת עזה. לא רק בגלל הקסאמים, אלא בעיקר כדי למנוע מחמאסטן להפוך למעוז מבוצר ומצויד היטב בנוסח חיזבאללה. הממשלה וצה"ל רק מחכים לעיתוי נוח יותר.