טשולנט מחומם
תחושת מיחזור מלווה את הקריאה ב"עזר כנגדו" של נעמי רגן. למרות שהקייס שלה בעניין דיכוי האשה הדתית עדיין אפקטיבי, ההתמכרות של הגיבורה לבגדים ולמותגים עושה את הקריאה לשיממון מדכא
בפרק התודות הפותח את ספרה החדש של נעמי רגן, "עזר כנגדו", היא מודה לאלפי מכוּתבי הדוא"ל שלה, שהגיבו בנדיבות לבקשת ה"עזרה במחקר" ששיגרה אליהם ושלחו מאות מֵיילים המתארים חגיגות יהודיות, סיפורי רבנים וכד', חומרים שלדבריה שימשו אותה מאוד בכתיבת הספר. ייתכן שפעולה כזו מנטרלת גם תביעות חדשות על גניבה ספרותית, אבל לא ברור עד כמה הועיל הדבר לספר עצמו, שכללית נראה כמיחזור די עייף של הרעיונות והתפאורה ההלכתית בכמה מספריה הקודמים, אף שהפעם מדובר בחברה האורתודוקסית-ציונית בארצות הברית ולא בחברה החרדית. לא ברורה גם התודה הנרגשת של רגן לעורכת שלה על ההצעה להפוך את הדמות הראשית לאשת רב, הצעה שלדבריה "עשתה את הספר", שהרי כבר הגיבורות ב"עקדת תמר" וב"בת יפתח" הקודמים שלה היו נשות רבנים, כלומר, רגן חשבה על זה קודם בעצמה.
נעמי רגן היא כותבת פקחית עם קייס אמיתי ביד: יש בה מאגרים של כעס על השוביניזם הגברי הצבוע בחברה הדתית-הלכתית ועל המצוות הרבניות המסועפות שנועדו לשעבד ולבאס את הנשים, ועל הדחקת הייצר המופרזת שלדבריה רק מגבירה את הסטיות הגבריות, ועוד. למאבק הנרגז והאמיץ לשחרור האשה המוביל את ספריה יש חשיבות, ולא רק מבחינת הנשים הדתיות בארצות הברית שהן מקוראותיה הנאמנות ביותר. ההערות התקיפות, העוקצניות והמבדחות-לעיתים שהיא מעירה בתחום הזה (ובתחומים קרובים, למשל, טינתה לאוכל התפל באירועי שמחה), הן החלק האפקטיבי גם בספר החדש.
אבל כמה זמן בדיוק יכול הקורא להתמיד עם עלילותיה של דלילה, הגיבורה הסופר-חומרנית, הנצלנית והמחושבנת של הספר (שהיא גם בלונדינית וסקסית, למרות שרגן מזכה את קוראיה בתיאורי סקס שמרניים מאוד), צעירה שהחלום הכי נשגב שלה, זה שלמענו היא מפעילה את מיטב המניפולציות הערמומיות, הינו בית אמריקאי מרווח בפרוור דתי עשיר ויוקרתי, כזה שיפצה אותה על ילדותה הענייה בברונקס. ועד כמה אפשר להתחבר לביקורתה המדויקת של רגן על המדים החרדיים המגוחכים (השטריימל, הקפוטות וכו') שהועתקו מאצילי פולין ההיסטורית, כאשר במקביל היא מעסיקה את קוראיה ללא הפסק בבגדים ממוּתגים ובכלי בית ורהיטים מפירמות נחשבות, הממלאים לכאורה את עולמה של החברה הדתית בסיפור? יתרה מכך, קל להבחין שרגן עצמה מרותקת לאבזור הבורגני הזה, שכן היא מפרטת אותו שוב ושוב, עמודים על גבי עמודים.
בקיצור, אם היתה איזו השראה במרד שמציעה רגן נוכח הדיכוי ההלכתי, הרי שזו מתפוגגת מול סדר היום הממוסחר והריקני המציף את העלילה ושבו אמור הקורא להתעניין.
ייאוש מאופר בקפידה
פה ושם מפגינה רגן בספרה טביעת עין ציורית וקולעת. על המשבר הראשון בנישואי דלילה והרב הצעיר שהחלו בהתלהבות גדולה, היא כותבת: "המילה 'גירושים' נתלתה באוויר כמו עשן קר ממדורה שכבתה לא מזמן", ואת הרווקוֹת הנאספות באזור הנופש היהודי קֶטסקיל בציפיה לשידוך היא מתארת כמי ש"נמצאות על הסף שבין נעורים חינניים לייאוש מאופר בקפידה". נמצא כאן גם אבחנות חריפות על הגבר הדתי הבוסרי ששנותיו בישיבה הפכו אותו למתבגר נצחי המעריץ את אשתו ומתעלם ממנה בו זמנית, ועל הרבניות האפורות המלמדות בתיכון ש"הקדישו את עצמן לאיתור כל שמץ אושר בחיים ולסילוקו". (אבל נמצא גם דימויים מלאכותיים, למשל כשרגן משווה את העלבונות שמישהי מטיחה לטילי קסאם).
אלא שגם היופי הדימויי המסוים הולך לאיבוד בעלילה המסורבלת, הצפויה, עם הסצנות עמוסות הפרטים ועם הקלישאות ("חייבת להיות ביניהם כימיה, התעוררות הורמונלית, קצת פרפרים בבטן"), וכל הסיפור נראה מעיקרו כמו טשולנט מחומם שהוצא מהמקרר של סופרת רבי המכר.
לפנייה לכתב/ת 
