יצחק בן נר
סופר, 70, נשוי ואב ל־2. גר בתל אביב
- בלי אגו אי אפשר ליצור, גם אם הוא כבוש וצנוע. לכן אגו גדול הוא חלק מנחלתם של יוצרים שמשוכנעים כי הם יוצרים למען ההיסטוריה ולמען העולם. ש"י עגנון הוא דוגמה נפלאה למי שהאגו העצום שלו היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומיצירתו המופלאה, והוא לא היחיד.
- גם ליוצרים גדולים יש יצרים קטנים. פעם הגיע אל מארק שגאל קניין רציני. אחרי שעה ארוכה של סיור בין התמונות, הקניין התעניין במחיריהן של כמה מהעבודות. שגאל פטר אותו ב"דבר עם אשתי, אני לא מבין בזה שום דבר". הקניין פנה אל הרעיה וניהל איתה משא ומתן רציני, בעוד ששגאל עצמו קיפץ מאחורי גבו וסימן לאשתו בתנועות ידיים את המחירים שהוא מבקש. מזה אני לומד שגם הגדולים שבאמנים מתעסקים בדברים הקטנים של החיים, אלא שהם לא מרשים לעצמם לעשות את זה בפומבי.
- "לא עיתונות". כך הגדיר מילון אוקספורד לפני כמה עשרות שנים את המושג "ספרות". היום הגבולות היטשטשו: חלק מהעיתונאים כותבים בלשון ספרותית, וחלק מהסופרים עושים שימוש בכתיבה לקונית.
- יש צורך אנושי לייצר מיתוסים ולהעריץ, ולכן מכירים בדברים שאדם עושה רק לאחר מותו. אותו דבר יכול לקרות גם בעקבות נטישתו, כמו במקרה של אורי זוהר: כשחזר בתשובה הוא הכריז בפרהסיה שתקופת היצירה שלו היתה הרעה בחייו, ומה קרה? הוא מיד הפך למיתוס, והדברים שעשה הפכו לפולחן.
- הבוהמה של פעם הפכה לסלבריטאות של היום. מה שהיה מבוסס על התערות על בסיס מקצועי וחברי, הפך להרבה יותר רדוד ואגואיסטי.
- נאמנות של קהל היא עונג מופלא. קשה לתאר את השמחה כשהטלפון מצלצל יום אחרי שמתפרסם סיפור, ועל הקו קוראים שנהנו. או מנגד, אחרי שמתפרסם טקסט נבואי זועם ומי מהם מתקשר לקבל זריקת הרגעה.
- עבודה קשה היא ממש לא המתכון להצלחה. זמר מפורסם אמר: הצלחה מורכבת מאחוז אחד של כישרון, אחוז אחד של כריזמה ואחוז נוסף של אינטליגנציה לעבור את החיים בלי ליפול. 97 האחוזים הנותרים הם מזל. אני מסכים איתו באופן מוחלט.
- כתיבת אוטוביוגרפיה היא חוצפה. הרי לא אהיה גלוי וחשוף באופן מוחלט, מה גם שאני לא חושב שחיי הם מופת וסמל לעניין לקוראים. אז למה לכתוב אוטוביוגרפיה של ממש כשאפשר לכתוב אוטוביוגרפיה חצי־דמיונית, שבה החיים שלי הם רק הבסיס שממנו אני יוצא להפלגות?
- מתוך הטראומה צומחת הארה. ברמת הפרט אני יכול לציין כדוגמה את יעקב שבתאי, שכתב את "זיכרון דברים" המופלא אחרי טראומת התקפי הלב הקשים שעבר. לגבי מדינת ישראל כולה, היא מצויה במשבר פנימי, חיצוני, חברתי ומעמדי — אבל רק טראומה גדולה יכולה לחולל את השינוי המתבקש.
- אני מאוד אוהב את הארץ, אבל עם המדינה קשה לי. זה הבית שלי, אלא שנכון להיום זאת מדינה שלא כדאי להזדקן בה, וספק אם כדאי לחיות בה בכלל.
- התחושה היא שאם אולמרט יכול להיות ראש ממשלה, כל אחד יכול. מנהיג הוא לא אדם שמשקיע הכל — את האינטליגנציה שלו, את שארית יושרתו ואת רגשותיו — בהישרדות בתפקיד.
- אני לא יודע אם יש יותר שחיתות מבעבר, או שיש הרבה יותר כלי תקשורת שמדווחים עליה. אבל בכל העולם, במדינות נחשלות לא דמוקרטיות או חצי דמוקרטיות, השחיתות היא חלק מהשלטון. אם זה כך גם אצלנו, זה כמובן מציב אותנו במקום רע מאוד.
- אנחנו לא עם הספר, אנחנו עם כותבי הספרים. כולם כאן כותבים, כנראה מתוך מחשבה ש"אם איציק בן נר כותב דבר כזה, בטח גם אני יכול". תוסיפו לזה את העובדה שאדם לא צריך לכתוב בכתב־יד שדורש פענוח, כי יש מחשב שכל דבר שנכתב בו נראה נקי לעין, ומה שמתקבל זאת כתיבה אינסופית.
- תמיד שואלים אותי איך אני מצליח להגיע למהות הנשית. כמה מהגיבורות של ספרי היו נשים, והשאלה הזאת תמיד עלתה. התשובה שלי היא שאפשר להרגיש גבר־גבר בלי שום השוואה כוחנית לאישה, ובלי לבטל אותה.
- ההיתפסות למראה החיצוני של אישה ולתיוג של גבר על פי מידת ההצלחה שלו היא בדיוק מה שהופך את הקלישאות לחלק בלתי נפרד מחיינו. כמו לגו, הקלישאות מתחברות זו לזו ומוצאות את דרכן אל כתיבה עיתונאית חנפנית ולקקנית, או לרומן הרומנטי שיהיה ספר הטיסה הבא.
* ספרו של יצחק בן נר, "אף אחד עוד לא מת בהליכה", ראה לאחרונה אור בהוצאת ידיעות אחרונות
לפנייה לכתב/ת 
