אמרתי שאני צריכה קוסם, רק קוסם יכול עלי
בגיל 21, אחרי שהתגברתי ממחלה שכמעט גרמה את מותי, בחרתי בקעקוע של פיית הבלו-בל, המגוננת על פרח נדיר ומכושף, שתשמור לי על הגב. באחרונה חוויתי פרידות קשות, הרגשתי מרוקנת מאנרגיה, הרגשתי צורך בחיבוק. ואז הוא הגיע
המקעקע, שהיה גם ידיד שלי, אמר שזו אכן תמונה יפה, אבל לא מתאימה לקעקוע. הוא שלח אותי לחפש משהו אחר, ולמרות שהתבאסתי, כך עשיתי. עלעלתי בכל המחברות שהיו שם. גולגולות ושאר דרקונים הסתכלו עלי, ואני לא התחברתי לאף אחד מהציורים ההם. ואז גיליתי את ספר הפיות "Faeries" שהיה מונח בצד, ומיד חייכתי: נכנסתי לעולם של פיקסים, פיות, שדונים... עולם של טבע ועל-טבע. והכל מצויר ביד כה עדינה ומושקעת. התאהבתי.
אחרי שעה של התבוננות בדיירי העולם הקסום שהציע הספר, בחרתי את הפיה שלי, פיית בלו-בל. בחרתי אותה כי דיברה אלי יותר מכולם. היא היתה פשוטה, ענווה, קצת ביישנית, אולי גם קצת עצובה, והיא הזכירה לי קצת את עצמי. לאחר שלוש וחצי שעות של זמזום הושלמה המלאכה, ואני יצאתי מחויכת אך דואבת משהו לעולם הרחב, בידיעה שיש לי פיה שתשמור עלי, על הגב.
אולי בגלל זה היא קצת עצובה? (עיבוד תמונה: הדס פרידמן)
כמה שנים לאחר הקעקוע, נתקלתי שוב בספר ההוא וקראתי את הסיפור על הפיה שלי, פיית הבלו-בל. נכתב שם שהיא מגנה על פרח מאוד נדיר ומיוחד, הפעמונית, פרח שיש לו עוצמות גבוהות מאוד של כשף, שמצלצלים בפעמוניו כדי לקרוא לפיות לאסיפה, ואם בן תמותה רגיל שומע את צלצוליו של פרח הפעמונית הוא יודע שסופו קרב, מכיוון שהוא, כבן תמותה רגיל, לא יכול לעמוד בעוצמות כאלו של כשף. אולי בגלל זה היא קצת עצובה?
ואז לקחתי את הסיפור שלה לעבר חיי – בני תמותה רגילים לא מסוגלים עלי, אני צריכה קוסם. רק קוסם יראה אותי באמת ולא יפחד, לא מהעוצמות שלי ולא מהחולשות שלי. רק קוסם, מכשף, לא ירגיש מאוים. רק קוסם יכול עלי.
קוסם. אני צריכה קוסם.
אני כותבת שורות אלה בראש השנה, לאחר שבחודש האחרון נפרדתי משתי דמויות נשיות שהיו מאוד חשובות לי. מאחת נפרדתי בגלל בגידה שלה בי (במקרה זה - שקר, הפרת אמון) שהשאירה אותי מדממת. ומאחרת, האמת, בגללי, כי לא דיברתי, שמרתי הכל בלב, ואז הכל התפוצץ. אני לא מצטערת על שהיא יצאה מחיי, חברוּת אי אפשר לשמר בכוח, אני מצטערת על איך שהדבר נעשה.
אם בימים של חשבון נפש עסקנין, הרי שני המקרים האלה לא נתנו לי מנוח או ברירה אלא להסתכל במבט מאוד עמוק על חיי, על התנהגותי, על נפשי הפצועה, על איך אני מנהלת מערכות יחסים בכלל וקרובות בפרט, על כך שאני הרבה פעמים שמה את עצמי אחרונה. על איך אני בדרך כלל רואה את הרע, לא את הטוב. אולי אפילו לא נותנת לטוב להיכנס, לא מעריכה אותו מספיק, אולי בגלל שאני לא מעריכה מספיק את עצמי.
וכל מה שרציתי זה חיבוק, חיבוק גדול כזה, אוהב, מקבל, ממלא. להתקפל כמו תינוק, לשים ראש על כתף, על ירך... להרגיש ידיים עוטפות אותי. להרגיש מוגנת. אהובה. לקבל אנרגיות טובות שיעזרו לי לצאת מזה. אנרגיות שיחזירו לי את עצמי. הרגשתי כל כך מרוקנת. הרגשתי שאין בי יותר כוח, שאני צריכה שיתנו לי. אבל בשביל לקבל, צריך לדעת גם לבקש, ולבקש קשה לי.
ואז הוא הגיע, נפל לי משמיים.
הוא כולו מחייך, מפרגן ומחבק. הוא אומר לי ועלי מילים טובות בטונות. כמה אני מקסימה, כמה אני מתוקה. הוא כל כך, אבל כל כך, חיובי. מין שפן אנרג'ייזר כזה של אופטימיות, אהבה ללא גבול ואנרגיות חיוביות, שלא נראה שבא מן העולם הזה. הוא בא משם, והנה הוא פה, בשבילי.
אפילו אם זה לרגע קט, לי לא אכפת
והוא ממלא אותי, לגמרי. הוא נותן לי כל מה שאני צריכה. את החיבוק, את הפרגון, את המנוחה מכל הלחץ הזה, את הרגשת האהובה. ואפילו אם זו אשליה, אפילו אם זה לרגע קט, לי לא אכפת. כי כשהוא עוטף אותי, מסתכל לי בעיניים ומחייך, אין לי ברירה אלא להיכנע למתיקות הזו. אני מחייכת איתו, אליו. אלי. אני מחבקת אותו, ובאותו הזמן מחבקת גם את עצמי. אני מקבלת את המילים הטובות, ונותנת מילים טובות בחזרה, וזה עושה לי כל כך טוב. הוא עושה לי כל כך טוב.
יום אחד, שהיה לי קשה במיוחד, הוא שאל לשלומי, ואני רק עניתי לו "תודה. תודה שאתה פה בתקופה הזאת שאני עוברת. תודה שאתה מחבק, שאתה מפרגן. אתה בדיוק מה שאני צריכה". הוא חיבק עוד קצת ואז לחש – "אני פה כי את ביקשת אותי. ביקשת – קיבלת".
קוסם שלי, תודה. הצלת אותי מעצמי. שתדע.
ולכם אני אומרת, אל תפחדו לבקש. אל תפחדו לחלום. אל תפחדו לקבל. תתפלאו איך העולם מקשיב לכם, בשעות הצורך, ונותן את המזור. את התשובה.
מתוך גלריית גלויות הברכה האלקטרוניות J-cards
שתהייה לנו שנה טובה!
נ.ב.
תעשו חיפוש בגוגל באנגלית (ספרדית, ליתר דיוק) על Hadas. תחזרו אלי עם התוצאות :-)
לפנייה לכתב/ת 
