בין אדם למדורו

את השנה המוזיקלית החדשה שמתנגנת עלינו לטובה כדאי לפתוח, ככל שנה, עם דף חלק ונקי. המסורת לימדה אותנו שרק לאל הרחום והחנון יש אישור בטחוני גבוה מספיק כדי לטפל בעניין, ולכן כמו כולם, גם מדור הפרעת קשב מחפש סליחות בסוף הימים הנוראים, שבינתיים הם דווקא נורא נעימים, ורץ לבקש מחילה בה הוא יוכל להתחפר עד יעבור זעם האל וחרון אפו המוזיקלי, או לפחות עד שיפסיקו לדבר בכל מקום על הפרידה של רמי וריטה.

אז סליחה.

סליחה ממעריצי ג'רוויס קוקר שסבלו מביקורותיי המרירות עליו, וסליחה ממעריצי מדונה שזכתה ממני לקיתונות של צוננין, סליחה מכל המגיבים שגם בכתבות על אלקטרוניקה אוונגרדית לא הבינו "למה אתם מתעלמים מהזמר המזרחי?!" – אתם צודקים, ובפעם הבאה שאתקל באלקטרוניקה מזרחית אוונגרדית אני מבטיח שלא להתעלם.

סליחה מגלעד כהנא, שלא הצבעתי לו לנשיאות הממשלה (מה זאת אומרת, הוא לא היה מועמד? הוא צריך להיות!). סליחה מ-34 אלף, 563 האמנים המצוינים עליהם לא הספקתי לכתוב השנה, וגם סליחה משלושה-ארבעה קוראים נחמדים ששלחו אליי מייל ולא הספקתי לענות.

את שאר בקשות הסליחה שלי אני מעדיף לשאת לבד בין אדם לדיוויד בואי (סליחה, "אלוהים"), אבל בינתיים אני חושב שמותר גם לנו לדרוש סליחה מכמה אנשים, בעיקר אם הם רוצים להתחיל איתנו שנה חדשה בטאבולה ראסה. ברשותכם, אפתח את לבי ואתחיל לסלוח.

אני סולח.

אני סולח לעורכי הרדיו שהשמיעו לי השנה כל הזמן שירים של דנה אינטרנשיונל, סינרגיה וחובבי ציון אבל התעלמו מאסף ארליך, הפוריטנים הצעירים, רם אוריון, גבריאל בלחסן, הפרברים רפיוג'יז, דני הדר וג'נגו, בין השאר, שכל אחד מהם הוציא השנה אלבום פשוט מדהים.

אני סולח לחנויות שלוקחות 80, 90, 100 שקל ויותר לדיסק מיובא. אני סולח לנעם רותם, על שהאלבום שלו הכאיב לי בלב יותר משכאב לי כל השנה בחיי האישיים (אמן), וליהודית רביץ ש"הצריף" שלה גורם לי לדמוע באמצע הרחוב עד שזרים מצביעים עליי וצוחקים. אני סולח לחמי רודנר על "מכונת הלהיטים הגדולה", אפילו שזה ממש קשה. אני סולח לסאבלימינל, מירי בן ארי ולירון תאני על הריבים המטופשים שלהם.

אני סולח להוצאות הספרים בארץ, ששנה נוספת הוציאו ספרי עיון מרתקים על ציור, היסטוריה, קולנוע, פוליטיקה, אופנה וארכיטקטורה, אבל הספר היחיד שיצא כאן השנה על מוזיקה הוא האוטוביוגרפיה המתורגמת של בוב דילן. כשמישהו יוציא ביוגרפיה לסשה ארגוב, אריק איינשטיין או אפילו רמי פורטיס, אשקול לסלוח קצת יותר.

אני סולח לאנשים שמעשנים לי לפרצוף בהופעות אפילו שלא ביקשתי מהם. אני

סולח להופעות שמתחילות ב-23:00 גם באמצע השבוע, כשכל מי שאינו מובטל בקהל צריך לקום למחרת בבוקר. אני סולח למארגנים של "ג'רוזלם רוקס". אני סולח לאריק ברמן על "בינונימי" אבל אני לא סולח לטיפקס על "Push the button" ולא לסאבו וקותי על שרצחו את זהר ארגוב לאחר מותו עם "Do you remember".

בעיקר, אחרי הכל, אני סולח לשוקי וייס, אחרי מאמצים רבים. אני סולח לו על שדרש 400 שקל על כרטיס להופעה של טורי איימוס. אני סולח לו שלא הביא לנו את הרולינג סטונס. ובעיקר, אני סולח לו שלא הביא לנו את בריטני. גמר חתימה טובה.