קומיקס על השואה?

אפילו עם רקע כמו שלי - סבא וסבתא מציריך, ובן-זוג ששורשיו אינם רחוקים משם- אי-אפשר שביקור בגרמניה לא יהיה מלוּוה באי-שקט. אף שמגיל צעיר הייתי חשופה לביטויים, מאכלים ומנהגים גרמניים, בכל-זאת נהגתי זהירות למן הרגע שהצבתי את רגלי לראשונה בקֶרשטָאט. לא במקרה הצגתי את עצמי כאמריקנית, ורק גרמנים יכלו ליפול בפח של מבטאי הכל-כך לא אמריקני.

שם הרחוב שבו שכנה הדירה של פארמליין היה "אִם בוּכוואלְד", שפירושו, "ביער עצי האשור" - והשם עורר בי אסוסיאציות לאו דווקא דקורטיביות. כמוהו כשמה של התחנה הסופית, קִילֶסבֶּרג, שהתנוסס מואר על האוטובוס שעבר במרכז העיר. הידע שלי על השואה עלוב למדי לעומת התמצאותי בפרופורציות של איברי הגוף בציוריהם של המצרים הקדמונים, המשתנות בהתאם למעמדם החברתי של המצוירים. את השכלתי על השואה רכשתי מחומר-לימוד של משרד החינוך, מצפייה בסרטי-תעודה בטלוויזיה, מהצצות חטופות ומבוהלות בתצלומים במוזיאונים, ומצְפייה רגועה יותר בסרטי קולנוע שוברי-קופות. השואה המתועדת היתה בלתי-נתפסת, ואילו המבוימת היתה אך טרגדיה היסטורית, ושני סוגי הייצוג כאחד גרמו לי להרגיש כי ביסודו של דבר אני מחמיצה אותה.

עידן חזר מאחד מביקוריו במנהטן עם הקומיקס 'עכבר' של שפיגֶלמן, יהודי אמריקני, בן של ניצול שואה, אשר תיעד כך את זיכרונותיו של אביו. התגובה המיידית שלי היתה רתיעה. קומיקס על השואה? הצירוף נראה בעיני בלתי-אפשרי, ווּלגרי, פוגע בטעם הטוב. אף שבגלל מגורי עם עידן, חובב מושבע של קומיקס, לא התמצה הז'אנר הזה בעיני בטרזן, סופּרמן או בּאטמן, בכל-זאת נראה לי קומיקס על השואה כהכלאה דוחה. מאחר שכעבור חודשים אחדים נפרדנו, נגנזו שני החלקים של 'עכבר', בהוצאת פינגווין, בין שאר חפצי. אבל ידידים שהערכתי את טעמם דיברו על 'עכבר' כעל יצירת מופת, והעובדה שבחרתי להביא אתי לקֶרשטָאט דווקא את הספרים המצוירים הללו, התפרשה אצלי כסימן מעודד לכך שאנוכי מתאוששת מעידן. ההקדשה שלו, בעמוד הראשון, לא הקפיצה את לבי, בניגוד לחתול הנאצי המצויר במדי אֶס-אֶס.

ישבתי איפוא בדירה באִם בוּכוואלְד, בגבי יער קודר, למרגלותי עמק של גגות רעפים, ובחוץ שמיים נכֵאים, אשר שמש חיוורת, שהדבקתי אליה את פרצופי בעד השמשה, מואילה להופיע בהם רק לסירוגין.

בשנה-וחצי האחרונות הפכתי חשוכת-שמש. התרפקתי על כל קרן רועדת, על כל קיר מובהר. וברגע הזה, אגב כרסום גזר, שקלאודיה הביאה לי מהשוק המקומי, החלטתי לבחון את רגשותי כלפי גרמניה באמצעות הקומיקס של שפיגלמן. אבל בעוד 'עכבר' מונח בחיקי, נדדו מחשבותי לקומיקס מוקדם יותר, מתחילת המאה, ל'נֶמוֹ הקטן בארץ התנומה', שטילטל אותי לפני קרוב לשנתיים מתנומתי הארוכה ביחס לעידן.

עידן היה אז בטולוז, בנסיעת עבודה שסירבתי להצטרף אליה, כי כבר צברתי ניסיון ולמדתי שהתלווּת אליו לנסיעת עבודה גרועה מנסיעה לבד. ביום שנסע, בשעת בין ערביים, נפגשתי עם נמי בבית-קפה בצפון דיזנגוף. לשתינו יש חולשה מיוחדת לחלק הזה של הרחוב, בגלל קרבתו לבית שבו גדלנו, ובגלל הגלגולים המפתיעים של החנויות שלאורכו. נשארתי ללון אצל נמי, אשר לא הרחיקה משכונת ילדותנו אל הפרברים, ובבוקר המחרת נסענו לדרום העיר לחפש מיטת-נוער לליטל, והמשכנו משם ברגל לפלורנטין, למסעדה בוּכָרית. בערב החלטתי לחתום את החגיגות, ושבתי הביתה.

בבית קילפתי מעלי את שמלת הסטרץ' השחורה, שהרגשתי בתוכה כבבגד צלילה, והתאווררתי במכנסי שרוול ובטי-שירט. מאחר שהארוחה במסעדה השאירה אותי רעבה, פניתי למטבח להכין רוטב פסטה. כל היום התרוצצתי בחוץ עם נמי והפעלתי את שרירי הפה, ולפיכך הרגשתי מלאת מרץ. בני-אדם, חלונות-ראווה ומסעדה הם שינוי מרגיע לאחר עלים ירוקים על רקע שמיים בחדר-העבודה. תחבתי לקומפקט-דיסק את ג'ולי לונדון, פיזרתי צלפים ברוטב העגבניות, והטלפון צילצל.

רני. למה הוא מתקשר לכאן כשעידן בצרפת? מתברר שהוא זקוק בדחיפות לשרטוט שאולי נמצא באחד התיקים בחדר-העבודה של עידן. במשרד לא מצא אותו, והוא חייב לסיים איזו עבודה ולפקסס אותה לעידן לטולוז. נדדתי עם האלחוטי לחדר של עידן. עשרות תיקים היו מסודרים על המדפים, ולא היה סיכוי שאאתר את השרטוט הנדרש, גם אם הוא נמצא באחד מהם. רני, שנשמע לחוץ למדי, הציע לעצור בביתי כדי לחפש את המסמך בעצמו. מצב-רוחי היה מרומם, ולא התחשק לי להעכירו בביקור של רני, וחוץ מזה, לא רציתי להחליף את בגדי הבית הנוחים. אבל לא היתה לי ברירה. עד שרני נחת אצלי, הגיע הפֶּנֶה דֶה צֶ'קוֹ לדרגת המוצקות הנאותה, ולא היה מנומס ללעוס אותו לבד. באי-רצון הזמנתי את רני להצטרף אלי לארוחה.

לרני יש גוף קטן ואתלטי, שהוא מפתח בקפידה במכון-כושר. רגליו קצרות ושריריות, ואפילו שזופות - כפי שגילתה לי פיסת רגל שנחשפה בין שולי המכנס לנעל. פרצופו שייך לפרסומת לאפטר-שייב בירחון אופנה: לחיים חלקות, וקומץ זיפים שנשכחו בתשומת-לב מרבית על הסנטר. שערו השחור מסורק לאחור בגֶ'ל וחושף מצח חלק וגבוה. שפתיו רחבות ומלאות, העליונה עבה כמעט כמו התחתונה ומווה לו חזות סקסית, לוּאיג'י או ג'וֹרג'וֹ שנשים חולמות לקשור למיטה. לטעמי היה מלוקק מדי עם עיניו הירוקות-מלוכסנות וישבנו האפרסקי במכנסי הריפּלֵיי הצבעוניים, ובמיוחד הסתייגתי משרשרת הזהב שנחה על חזהו.

עד שהעברתי את הפסטה עם הרוטב לצלחות, הספיק לשוב מחדר-העבודה של עידן עם השרטוט הנכסף, מיהר לתחוב אותו לתיק שלו, ונראה מרוצה למדי למראה הרוטב האדום, המקושט בעלי בזיליקום שתלשתי מן העציץ העומד בחלון. החלפתי את ג'ולי לונדון בשרה ווֹן, ולהפתעתי הצטרף רני פה-ושם לזמרתה, ולאחר שביקש יפה רשות, אפילו הצליח להכניס שיפור ברוטב הפסטה בעזרת התבלינים שעל המדף.

נתקלתי בו לפעמים במשרד של אבא עוד לפני שעידן הגיע לשם, ויותר מכל הזכיר לי הכלאה של ג'ון טרבולטה המוקדם עם זה המאוחר. הן של ג'ון טרבולטה המוקדם עיצבן אותי. הצלחנו לרוקן כמה פחיות קרלסברג עם הפסטה, ורני התגלה כאוצר בלום בכל מה שנוגע לג'אז משנות החמישים, ולא רק זאת, אלא גם כמספר אנקדוטות משעשע למדי. בשלב מסוים נדדנו מבוסמים לסלון ופתחנו פּינוֹ נוּאַר, ורני הזמין אותי לרקוד אתו לקולו של צֶ'ט בייקר.

חדורה בתחושת ניצחון קלה החלטתי לחגוג בחברתו את השחרור שלי מהדוקטורט: הנה, בִּמְקום שהעוזר של עידן יכין בשבילו במשרד את העבודה הדחופה, הוא מסתחרר אתי בסלון. עידן לא היה עושה בחירה כזאת. התנועענו לאיטנו עם כוסות היין בידינו, ולאחר נדנודים תמימים אחדים, בדיוק כשרני הגביה את זרועו כדי ללגום מהכוס, הונפה גם ידי בתנועה פתאומית, והיין האדום נשפך על מכנסי הסטרץ' הלבנים שלי, אלו שאני אוהבת, ופָשָה אל חולצתי הבהירה. פלטתי אוֹי קולני ונרתעתי לאחור, ומיד שעטתי לחדר-האמבטיה לשטוף את בגדי לפני שיונצח בהם היין. לאחר שהכתמים הוסרו בהצלחה מלאה, והבגדים נתלו לנטוף במקלחת, עמדתי עירומה על המרבד ותרתי לשווא אחרי חלוק-הרחצה שלי. מאחר שלא עלה בדעתי לחצות את המרחק עד למדרגות לחדר-השינה כשאני חשופה למבטו של רני הדבוק לתחת שלי, צעקתי אליו מעֵבר לדלת המקלחת שיוריד לי מחדר-האמבטיה למעלה את חלוק-הרחצה של עידן. אבל רני, שקודם הצליח למצוא חיש-קל בתיק נידח שרטוט שכוח-אל בשביל עידן, לא הצליח עכשיו לאתר את חלוק-הרחצה שלו. פעמיים שב אלי למטה, רק כדי לחזור ולהעפיל במדרגות עם הוראות סריקה חדשות. כששב אלי בשלישית, כבר היינו שנינו מעוצבנים למדי. תנור הספירָלות לא פעל, כי בזמן האחרון היה גורם לקֶצֶר.

רעדתי מקור, ואיבדתי את סבלנותי וצעקתי מעֵבר לדלת אני טסה למעלה להתלבש, אל תסתכל. כבר הזכרתי שרני לא הטיפוס שלי. במשך כל הערב לא התעורר בינינו אפילו שמץ של מתח מיני, לא בשעת הארוחה, וגם לא כשרקדנו חבוקים סְלוֹאוֹ. נתתי לו כמה דקות כדי לפנות את השטח, והסתערתי בריצה קלה לעבר המדרגות. אבל במקום להיעלם במהירות בפסגתן, בלמתי על המדרגה הראשונה, לוודא שעיניו של רני, אשר נסוג כדי לשבת בסלון, באמת עצומות. סיבוב-אשת-לוט הנמהר לאחור עירב פעילות עיניים כפולה: זו של עיניו, שאמדו במומחיות את קוטר פטמותי, את המרחק שבין טבורי למשולש הכהה, את גמישותה של בטני ואת עַגלוּלית ברכי; וזו של עיני, שקלטו בעיניו שהוא מת לזיין את מבחר האיברים שלפניו.

לא יכולתי לתאר באופן דומה את תשוקתו של עידן. הידיעה שחלָקַי זוכים להערכה אצל רני, גבר שעומד בקריטריונים של פרסומת לאפטר-שייב, החמיאה לי. וכמובן, היה לי גם מניע נוסף. רציתי למנוע ממנו להספיק לפקסס לעידן עוד הלילה את העבודה, וכך לנַצֵח בחושניותי את הפרפקציוניזם המקצועי של עידן, שהיה קשור בפן האסתטי שלו, אשר מצא בי הד וריתק אותי אליו. לא במקרה משכו אותי הפקסימיליות של ציורי המצרים כשנתקלתי בהן לראשונה במוזיאון המטרופוליטן, עוד לפני שהגעתי לאגיפטולוגיה. ועידן לא סתם נמשך לקומיקס. האסתטיקות של עידן ושלי, שהיו גם האתיקות שלנו, דומות.

לגוף שפה משלו, חד-משמעית יותר ממלים, ורני קלט מיד את תגובתי. תוך דקות הייתי שרועה על הספה בסלון והוא מעלי. הספקתי להבחין בזין קצר ועבה, שמיד הוסתר בגומי צבעוני ונתחב לתוכי בנעיצה מכאיבה למדי. לאחר חבטות לא רבות גמר, ואיברו המצטמק חמק ממני החוצה בעוד בעליו מתנמנם, והולך ומכביד עלי במשקלו. כשנחלצתי מתחתיו, והשארתי אותו מנחרר על בטנו, זירזף לאורך שוקי הנוזל הדביק שלו, וחששתי כי בתנוחתו הנוכחית על הספה יכתים את הריפוד שלה. פניתי לשטוף את עצמי במקלחת, מדוכדכת מן הזיון הסתמי, ועיני נתקלו בנֶמוֹ, פְליפּ ובן-השבט, שסופת צקלון מסחררת אותם באוויר, והפוכים בחלל, בראשם כלפי מטה וברגליהם שלוחות אל-על, הם מנסים נואשות להיאחז במשהו.

הרמתי את התחתונים של רני מהרצפה, להתבונן מקרוב במסגרות המודפסות לרוחב החזית שלהם. על רקע בניינים ועלים נסחפים ברוח נאחזו הדמויות ההפוכות-באוויר בגדר, בגזע עץ, ובעמוד חשמל. תחתונים דומים קניתי לעידן בחנות הקומיקס בברודווי, לפני כשנתיים, ואז חשבתי שמצאתי בשבילו מתנה מקורית למדי. עידן העריץ את צייר הקומיקס מֶק'קֵיי. אני הערצתי את הזין של עידן. לא היה דבר טבעי יותר מאשר לנסות לאחד את שתי ההערצות, לעטוף את הזין של עידן בחלומותיו הלואיס קארוליים של נֶמוֹ, עם איברי הגוף המתמתחים ומתכווצים - כפי שתמיד קיוויתי שיקרה גם לזין שלו. ל

קחתי אתי את התחתונים למעלה, לחדר-העבודה של עידן, ודיפדפתי בכרכים שכינסו את איוריו השבועיים של מק'קיי ב'ניו-יורק הֶרַאלד'. בכרך השלישי מצאתי את העשרים-וחמישה באוקטובר,1908. השוויתי את איכות ההדפסה בספר, שלדברי העורכים שימרה את איכות ההדפסה של העיתון, עם זו של תחתוני הכותנה שכבר הספיקו לדהות בכביסה. הבניינים הנסחפים ברוח רמזו בעיני להתעסקות של עידן בארכיטקטורה, ושלוש הדמויות הנסחפות היו עידן, רני ואני. אבל הפירוש האמיתי היה מכאיב יותר. מעולם לא ראיתי על עידן את התחתונים שקניתי לו בחנות "כוכב-הלכת האסור" שבברודווי, והתקשיתי להאמין שרני, שוודאי אפילו לא שמע על נֶמוֹ, השיג לעצמו תחתונים זהים בחנות שלא ידע על קיומה. המסקנה הבלתי-נמנעת היתה שרני ועידן מזדיינים. ירדתי לסלון והחזרתי את התחתונים חרש למקומם על הרצפה, וחזרתי ועליתי לחדר-העבודה של עידן. ישבתי שם כל הלילה וגמעתי למעלה ממאה עמודים בנֶמוֹ, שידעתי כי לא תהיה לי הזדמנות נוספת לעיין בו. חיכיתי לשובו של עידן, בעוד ארבעה ימים, כדי שנחלק בינינו את הרכוש. בשבע בבוקר שמעתי את רני מסתלק מן הבית.

השמש שהציצה לרגע ושבה והסתתרה החזירה אותי לקֶרשטָאט הקודרת. הנחתי את 'עכבר' של שפיגלמן על השולחן וחייגתי לעמי לספר לו כיצד אני מבלה את סוף-השבוע.