אפר ווסט סייד

קנייה ווסט מציג באלבומו השלישי "Graduation" את הפרק האחרון בטרילוגיית בית הספר להיפ הופ שלו. אלבום מצוין שסוגר מעגל ובעיקר מציג אמן שיש לו חזון. מחזה נדיר בימינו

נמרוד דוויקפורסם: 24.09.07 , 07:28

נהוג לומר שרק אחרי שלושה אלבומים יודע אמן מה הוא רוצה מעצמו. האלבום הראשון הוא לרוב פרץ של אנרגיות יצירתיות שנאגרו במשך שנים, השני הוא פדיחה או התפזרות יתר, והשלישי הוא האלבום הבוגר בו הוא מציג את עצמו ואת חזונו בצורה השלמה ביותר. קנייה ווסט טען מההתחלה שהוא עושה בית ספר למוזיקה.

סדרת אלבומיו מה-College Dropout, ל-Late Registration ועכשיו ב-Graduation היא פרויקט שאפתני, אולי אפילו מדי. ועכשיו, כשיש לו את התואר המוזיקלי שלו, הוא במקום בו הוא מרגיש נוח ביותר, בו הוא מביע את עצמו בצורה הטובה ביותר. האלבום הנוכחי מזכיר את אותן רצועות בודדות מאלבומיו הקודמים שבלטו מעל הקיטש. זהו אלבום עמוס בסימפולים, אלבום שכולו קנייה ווסט, כולו היפ הופ ואהבה גדולה. ולמרות שמשהו בנוכחי ובקודמיו צועק תלמיד שלא ממצה את הפוטנציאל, הרי זו גם הגדולה שלו - יש שלמות באי שלמות שמציע קנייה ווסט.

ווסט. שלמות באי שלמות (צילום: איי פי)

הכישרון שלו הוא עובדה מוגמרת. קחו את הסימפול ב-Stronger, דוגמה לכישרונו של ווסט כמפיק ולחזון ההיפ הופ שלו. אמנם הוא לא ראפר מבריק וגם ככותב חסרות לו כמה נקודות, אבל הוא מפצה בהפקות נוצצות. דרך הפרשנות המחודשת שהוא מציע לשירם של Daft Punk, הוא מייצר בלדת היפ הופ קלאסית. הוא יודע להיות מרגש כשצריך, קולע במקום הנכון ובעיקר להציג חזון שלם למדי ומדויק של היפ הופ אליבא דה קנייה ווסט. וזה משהו שלא הרבה מעיזים לעשות.

רומנטיקן של הז'אנר

זו לא תקופה יפה לז'אנר ההיפ הופ הצעיר יחסית. ארבעת היסודות (די.ג'יי, ברייקדאנס, אמ.סי וגראפיטי) נשכחים לאיטם, והמורשת החזקה של האבות המייסדים נעלמת. איפה הספק תנועה חברתית, ספק ז'אנר שבערו לפני 20 שנים? איפה הרחובות שהוצתו בהשראת ראפרים זועמים? הכול נעלם תחת מעטה של גנגסטא ראפ ומוזיקת מועדונים. לא לחינם 50 סנט הכריז כי יפרוש אם קנייה ווסט ימכור יותר ממנו. ניצחון במכירות לווסט יהווה עדות למותו הקרב של הגנגסטא ראפ, והמעבר של הקהל אל היפ הופ מסוג אחר.

אז אולי השאלה המרכזית היא מה התפקיד של קנייה ווסט בסיפור הזה. מה

הוא ניסה להגיד בשלושת האלבומים האחרונים שלו? נראה שהתשובה היא ברגש. יש אנשים שבאמת אוהבים היפ הופ, שבאמת מאמינים במוזיקה הזו, ועוד יודעים שהיא יכולה לספק תשובות. קנייה ווסט הוא רומנטיקן של הז'אנר. אפשר למצוא אצלו את הכול. את הראפר, את הסימפולים, את הפטיפונים. הוא עושה מוזיקה שהיא תענוג למי שאוהב היפ הופ. הוא הדבר הכי מרענן בסביבה מזה שנים, וזה היתרון שלו.

בשלושת האלבומים שלו כיסה ווסט שלל נושאים בצורה שבורה ולא רציפה. כמו ההיפ הופ, כך גם הוא, שבור, לא מרוכז, מפורק אבל מלא ברגש. לעיתים ראפר טוב הוא לא זה שיודע לעמוד בפינה ולנבוח על העוברים ושבים, אלא זה שמביע את עצמו טוב ומעביר משהו. רק בשביל זה קנייה ווסט שווה משהו, רק בשביל זה הוא שכנע בשני האלבומים הקודמים שלו ובעיקר בנוכחי.