עורב שהוא זמיר

אלבומו החדש של יובל גורביץ', "עורב", מורכב מרצף של שירים מצוינים. תימורה לסינגר האזינה וגילתה מוזיקאי שנשמע כמו שיוצר אמיתי אמור להישמע

הקול של יובל גורביץ' צרוד ואפילו מבהיל מעט בשמיעה ראשונה. קול דומיננטי, שהזמן עישן ויישן. הזמן הוא מרכיב מהותי בהוויה של גורביץ', שהוציא את אלבום הבכורה שלו "רק" בגיל 52, ב-2003. ככל שנחשפים אל קולו, כך חשים את חומו מעורר האמון, מתרגלים אליו ונסחפים ללכת איתו, כי דרכו המתנגנת פשוט יפה.

יש דרכים רבות לחוות מוזיקה ולהתייחס אליה, וזה לא משנה אם נמצאים בצד

ראיון

הגיע הזמן שתכירו

אור ברנע

למרות שיובל גורביץ' מסתובב פה כבר די הרבה זמן, קיים סיכוי שעוד לא שמעתם עליו. עכשיו, בגיל 56, הוא מוציא דיסק שני, מכריז שיש לו אנרגיות של בן 13 ומקווה שהקהל סופסוף יחשף אליו

הגיע הזמן שתכירו

של השומעים או בצד של המשמיעים, המקבלים או המוסרים. ישנם מוזיקאים שיוצרים ואחרים - שמייצרים. גורביץ', במובהק ובאופן מחויב, משתייך לקבוצה הראשונה.

אבל הסיווגים וההבחנות האלה אינם רלוונטיים במערכות היחסים עם אלבומים, כי מה שקובע קודם כל ובסופו של דבר הוא השירים. ו"עורב", האלבום החדש של גורביץ', מורכב מרצף של שירים מצוינים, ושיר שלא נשמע ככזה בהאזנה ראשונה, מתייצב כך בשמיעה הבאה.

זה נפתח בעוצמה עליזה בשיר הראשון, "סה לה בי" עם המנגינה הנעימה והביצוע ההחלטי, ומסתיים בשיר "פעם ב", שמושר באופן אפלולי ומונוטוני, המכסה על רגש עז, עד שבשלב מסוים הופך למונולוג דיבורי נחרט.

השירים האלה, שמיטיבים להישאר ולשקוע, הם גם דינמיים, נעים בתזוזה שמתגשמת בנגינה הנמרצת מבלי לוותר על הדיוק. "חולף עובר יותר מהר בתנועה. אתה הולך כאילו אין שם שלט", שר גורביץ' בשיר "חולף עובר". ויש גם את "כשאין לאן" שבו הוא "עף עם הזמן", ואת "קו אחד", "ציני", "הכל בגללנו" ושאר השירים, שמתווים אלבום מסע ומעניקים לו כיוון וכוח ממריץ.

צל כבד

גורביץ' אינו לבד במסעו הנוכחי אלא איש צוות שמגובה היטב בשותפיו האיכותיים. בראשם עומד ספי אפרתי, המפיק, שיצר תשתית צלילית עמוקה ועשירה, למרות האמצעים המינימליסטיים בסך הכל: גיטרות, בס, תופים, קלידים וקולות אנושיים מחשמלים בשזירתם. את היופי הבהיר מכהה צל (כשם אחד מהשירים), אך לא מעיב עליו, אלא מעמיק אותו. ובכל מקרה, אל "עורב" מוזרקת שמחת חיים יצירתית, עם מתנות קטנות כמו שיר הנושא החינני.

יש באלבום כנות סימפטית, אשר מומחשת בכישרון תיאור מרשים, עם אבחנות ייחודיות כמו "נשיקה שיש בה משהו נפיץ". הנפיצות הזו שומרת מפני השגרתי והמובן מאליו - האויב התמידי של היצירה. גורביץ' מקפיד להתחדש ולא להישאר במקום. "המקום הזה כבר לא בשימוש, לרגל תיקון אחרי החגים", הוא מצהיר בשיר "לוטו". אבל מי שכבר מתחיל להיקשר אליו וחושש מנטישתו יכול להירגע. מתברר שהוא קרוב ועבר (רק) "לסוף הרחוב".

ובכל מקרה, המקום האמיתי של גורביץ' נמצא כאמור בדרכים. הדרך שבחר היא אמנם מפותלת, אבל נוחה להליכה ובעלת נוף מרהיב, שחווים אותו גם כשהמבט מופנה פנימה. וכאשר מקשיבים לשיריו מגלים מוזיקאי שנשמע כמו שיוצר אמיתי אמור להישמע - כמו עצמו.