פריז על שני גלגלים

עוד לפני שנחתתי בפריז סיפרו לי חבריי הצרפתים על השקת מערכת חדשה של אופניים לכל דורש. אולם בהכירי את החידושים הקודמים של העירייה הפעלתנית הזאת, ציפיתי לעוד תעלול מסוג "Paris Plage": תפאורת "חוף הים" הנבנית כל קיץ על גדות נהר הסן ומזמינה את התושבים שלא עזבו באוגוסט ואת מיליוני התיירים הכובשים את העיר, להשתרע על החול, לבושים בבגד ים, ולדמיין שהם משתזפים בקאן או בניס.

אולם הפעם מדובר במהפכה של ממש בדרך בה מתנייעים התושבים והתיירים בעיר האורות. המערכת, שנקראת VELIB, בצרפתית VELO = אופניים ו-LIB = התחלה של Liberte (חופש), מציעה 10,000 זוגות אופניים המפוזרים ב-750 תחנות ברחבי העיר, תוך קריאה לתושבים ולתיירים לזנוח את התחבורה המוטורית - לטובת דיווש על אופניים. השירות מתאים במיוחד לנסיעות קצרות: קפיצה קטנה לבית קפה, למפגש עם חברים ולקניות קלות.

זכות ראשונים על הרעיון והביצוע נתונה לעיר ליון, שהקימה מערך דומה כבר ב-2005. פריז, כדרכה, "הולכת בגדול": תוך שנה מתכננת העירייה להכפיל הן את מספר התחנות והן את מספר זוגות האופניים. אם עכשיו עומד המרחק הממוצע בין התחנות על 300 מטר, הרי שבעוד שנה ימתין לכם זוג אופניים בכל קרן רחוב.

כמה עולה?

המחיר? סמלי בהחלט, בעיקר אם משווים אותו למחירי שירותי התחבורה האחרים בעיר האורות:

 כדי לשחרר זוג אופניים מתחנה, יש לרכוש כרטיס יומי במחיר יורו אחד - או כרטיס שבועי במחיר 5 יורו. לתושבי פריז מוצע כרטיס שנתי במחיר מצחיק של 29 יורו, כאשר נסיעה קצרה במטרו עולה 1.5 יורו ומחיר חפיסה בת 10 כרטיסי מטרו הוא 11 יורו. תשאלו: איפה ה-catch? ובכן, ממש כמו סינדרלה שהצטוותה לחזור הביתה בחצות, האופניים שלכם ל-30 דקות בלבד. למאחרים בהחזרתם לתחנה צפוי קנס: יורו אחד לחצי השעה הראשונה של האיחור, 2 יורו ל-30 הדקות הבאות, 4 יורו ל-30 הדקות הבאות, וכך הלאה. היכן רוכשים את הכרטיסים? בתחנות ניצב "עמוד חכם", שהוא מעין מחשב וכספומט מעוצב, המתקשר עם המשתמש בשמונה שפות. משלמים באמצעות כרטיס אשראי, שמשמש גם כערובה לכך שתחזירו את האופניים (אופס! 150 יורו קנס), ויוצאים לדרך.

האופניים אפורים, מבריקים (עדיין חדשים, רק חודשיים על הכביש) מעוצבים יפה, בעלי 3 הילוכים - אך כבדים מעט כדי לעמוד בתעלולי הרוכבים ובתנאי מזג האוויר, מצוידים בתאורה קדמית ואחורית, במושב מתכוונן, בסלסלה לאכסון התיק או הקניות (שמספיק לשלושה קרואסונים ולבקבוק יין), בפעמון קטן ואפילו בכבל עם מנעול לנעילת האופניים למספר דקות כשנכנסים לחנות או לבית קפה. לא מומלץ לנעול אותם ליותר מחמש דקות, שכן בתום 30 דקות מתחילים לשלם. באמת אין צורך לקשור ולשמור. פשוט יותר לנעוץ אותם בחריץ פנוי בתחנה הסמוכה, להכנס לשתות קפה - וביציאה לקחת זוג אופניים אחר, שהרי כולם זהים!

עיריית פריז מתגאה אמנם בקילומטרים רבים של מסלולים יעודיים לאופניים, אך למעשה רובם מקבילים למסלולי התחבורה הציבורית, כך שתמצאו את עצמכם מדוושים לצד מונית, או לצד אוטובוס רחב מימדים, שעלול לדחוק אתכם למדרכה.

מתאים לשופינג?

תתפלאו לאילו מרחקים אפשר להגיע בחצי שעה: ביום הראשון לביקורי בדקתי את כושר הרכיבה וההתמצאות שלי בנסיעה מאוניברסיטת "פאריס 6" שברובע החמישי, דרך גדת הנהר השמאלית, עד הקצה המערבי של שדרת סן ז'רמן. ביום השני התמלאתי אומץ והרחקתי עד מגדל אייפל והמוזיאון החדש לאמנות אפרו-אסייתית, לארכו של מזח BRANLY, וביום השלישי כבר חציתי את הסיין לכיוון רובע המארה (Marais) ולקניות ב-Rue de Rivoli. עמוסה במתנות לקראת ראש השנה גיליתי שאינני יכולה לחזור למלון באופניים, כיוון ששפע השקיות גדשו את הסל.

עיריית פריס: עושים הכל כדי שתבואו (צילום: איי.פי)

מי שאינו רגיל לדווש ברחובות סואנים של עיר זרה עלול לסגת מהר מדי למטרו או להתפתות לעצור מונית יקרה. נהגי המוניות, מן הסתם, אינם מתלהבים מבשורת ה-VeLib, שלנגד עיניהם המשתאות הולכת וגוזלת את פרנסתם.

ואם אין מקום? 

והפריזאים, מה הם אומרים? חלקם תומכים בהתלהבות, חלקם מתנגדים. ידידי מרסל סיפר שהוא רוכב מדי בוקר בדרכו אל המשרד, הממוקם בקצה השני של העיר - ובחזרה. כיוון שמדובר בכ-17 ק"מ, הוא מדווש חצי שעה עד תחנת המטרו Saint Lazare שבמרכז, משם הוא ממשיך במטרו. בערב הוא רוכב במשך חצי שעה בדרכו חזרה ביתה, לפני שהוא יורד למטרו לשארית המסע. הרכיבה, טוען מרסל, משפרת את מצב רוחו ועושה פלאים להעלמת הכרס.

שפע סטודנטים נצפו גם הם מנצלים את השירות החדשני, מדוושים מדי בוקר לקמפוס, אחה"צ לבית הקפה שליד הפנתאון - ובערב הביתה. המאחרים שביניהם, המתקשים למצוא מקום פנוי להחזרת האופניים בכניסה לקמפוס, נאלצים להרחיק מאה מטרים נוספים עד לתחנה הבאה. במקרה שלא נמצא מקום פנוי להחזרת האופניים בתחנה מסוימת יכול הרוכב להצמיד את כרטיסו לעמוד החכם - ולקבל הארכה בת 15 דקות, בצירוף הפניה לתחנות קרובות, בהן ניתן למצוא מקומות פנויים.

אם תתעקשו לדווש למרחק רב ו-30 הדקות חלפו להן, החזירו את האופניים, נוחו מעט וקחו אותם שנית כעבור 3 דקות. בדרך זו אפשר לתור את פריז וחמודותיה כל היום. מיותר לציין שמצבורי אופניים נמצאים ליד תחנות מטרו, בכניסה לכל מוזיאון ובאתרי תיירות הומים.

סוציאל-דמוקרטיה 

מעבר לתועלת הסביבתית - הפחתת זיהום אויר, הפחתת רעש, חסכון בדלק, דילול התנועה ברחובות עמוסים, פעילות ספורטיבית (אולי משום כך הצרפתים רזים כל כך בהשוואה לעמים אחרים?) והידוק הקשר בין האזרח לעירו, יש ב-VELIB גם בשורה חברתית מהפכנית. לא עוד מותג יקר שנרכש כדי להיות “IN” ומתייבש מחוסר שימוש או מועדון גולף אקסקלוסיבי, כי אם שירות ציבורי זמין לכל- לעשיר ולעני, לאזרח המקומי ולתייר. כשאתה צריך את האופניים - הם שלך, כשאינך משתמש בהם – הם של מישהו אחר שזקוק להם באותה שעה. אם זהו אינו סוציאליזם אמיתי, מהו כן?

נכון, הגבלת השימוש לחצי שעה בלבד מטרידה, סלסלת הקניות הקטנה אינה מספקת, והאיסור לעלות על מדרכות מעצבן - אך סביר להניח שחסרונות אלה יתוקנו בעתיד, ועדיין, התענוג שברכיבה על ה- VELIB, והחסכון הכספי שבצדה, מחפים על החסרונות הללו.

ומה אצלנו?

השמועה אומרת שעיריית תל-אביב רכשה לאחרונה אלפי זוגות אופניים, אותם היא מתעתדת לפזר ברחבי העיר ולהשכירם לעוברים ושבים. במכרז על הפעלת השירות תתמודד גם החברה שמפעילה את ה-Velib.

זוהי כמובן בשורה משמחת, אלא שחוק הקסדות שמוביל ח"כ גלעד ארדן עלול להשבית את השמחה בטרם עת, שהרי לא יעלה על הדעת להסתובב כל היום עם קסדה רק כדי לדווש במשך חצי שעה על אופניים, בדרך הביתה, בסופו של יום.