לצום או לא לצום? בנות חמש לוקחות החלטה
שלוש חייזריות בנות חמש מאוד מוטרדות בתקופה זו של השנה. אלוהים הרי עושה שעת-ריכוז ומחלק לכל אחד עונש. מירב, למשל, בדיוק היום הרביצה ליוגב שלא רצה להתחתן איתה ואולי אלוהים יפנצ'ר לה את האופניים והיא לא תוכל לנסוע ביום כיפור. אריאנה מלמד בעוד שיחות עם חייזרים
שלוש עלמות יפהפיות מרובבות בבוץ ובשוקולד חזרו זה עתה מן הגן, שתו המון מיץ תפוזים, סירבו להצעה להתקלח ביחד ולהחליף בגדים והסתגרו בחדר.
כיוון שהן עדיין מסתגרות בדלת פתוחה, כיוון שהן עדיין מאמינות שאם יעשו אוהל משמיכה לא אוכל לראות אותן וגם לא לשמוע – כל מה שנותר לי לעשות הוא לשבת בסלון ולהמתין לבקשות לחטיפים, קוקיות, מוסיקה או בילוי בגן השעשועים. המתנתי. הקשבתי.
ימים נוראים עוברים על יעל, מירב ואושר, בנות החמש. זה הזמן לדיון תיאולוגי מעמיק. רק השמות שונים ממה שהיה במציאות.
יעל: שלישי, רביעי, חמישי. ביום שישי אני יצום.
מירב: למה?
יעל: כי יהיה לי עונש אם אני לא.
מירב: למה?
יעל: מה למה? מה, את לא יודעת? יש יום כיפור. אלוהים עושה שעת-ריכוז ומחלק לכל אחד עונש.
אושר: גם לי?
יעל: בטח, בטח. לכו-לם.
מירב: אבל אני התנהגתי יפה!
אושר: לא נכון. בבוקר את הרבצת ליוגב.
מירב: לא הרבצתי לו! רק צבטתי. אה, ועיקמתי לו את היד.
יעל: גם נשכת אותו! אני ראיתי!
מירב: אבל לא נשכתי חזק!
אושר: עשית לו סימן. והוא בכה.
מירב: הוא סתם תינוק.
יעל: לא נכון ולא נכון. הוא יותר גדול ממך. אני יודעת למה הרבצת לו.
מירב: באמת? את לא יודעת. הרבצתי לו כי... כי... היה מגיע לו שאני ירביץ לו.
אושר: למה?
יעל: זה בגלל שהוא אמר לה שהוא לא רוצה להתחתן איתה בפינת בובות!
מירב: לא נכון. אני אף פעם לא מתחתנת איתו. הוא תינוק.
יעל: שקרנית! כל הזמן את מתחתנת איתו! ומחבקת אותו!
מירב: אז מה?
יעל: אז יהיה לך עונש מאלוהים שהרבצת לו!
מירב:
וליוגב יהיה עונש מאלוהים שהוא לא מתחתן איתי. אם אני מבקשת יפה שיתחתן, הוא צריך להתחתן וזהו.אושר: זכותו לא להתחתן אם הוא לא רוצה.
מירב: מה פתאום זכותו? אני מחליטה עם מי אני מתחתנת!
אושר: איזה עונש אלוהים נותן?
יעל: אני יודעת. הוא מפנצ'ר אופניים ואז אי אפשר לנסוע באופניים ביום כיפורים. והוא גם מוריד ברק חזק מהשמים וכולם נשרפים.
אושר: מה? מה? לא נכון.
מירב: הוא כן מפנצ'ר אופניים אבל הוא לא עושה ברק. הוא לא יכול לעשות ברק בקיץ. בשביל ברק צריך שעננים יתנגשו בום-בום-בום!
יעל: אבל אלוהים יכול לעשות כל מה שהוא רוצה!
מירב: באמת? אז נראה אותו עושה. אלוהים, אלוהים, תעשה שעכשיו יהיו לי שש בובות בראץ ובית בובות של בראציות ואופנוע. נו, תעשה. את רואה? הוא לא עושה.
אושר: אולי הוא לא רוצה לעשות? מה תעשי לו אם הוא לא רוצה?
מירב: אני לא יצום ואני לא יבקש סליחה מאפחד ובטח לא מאלוהים. מי צריך אותו בכלל.
יעל: את מדברת לא יפה על אלוהים והוא מסתכל עליך והוא יעשה לך נו-נו-נו עם האצבע הגדולה של בית כנסת, ואם לא תפסיקי הוא ירביץ לך באצבע הזותי.
מירב: הוא לא.
אושר: הוא כן.
מירב: אז אני ירביץ לו בחזרה. אני לא מפחדת ממנו ומאפחד בכל הקיבוץ. אם הוא ירביץ לי באצבע אני יקח את הכפפות איגרוף של אח שלי ואני ירביץ לו יותר חזק.
אושר: אלוהים יותר חזק מילדים. ומבוגרים גם.
מירב: אמא שלי יותר חזקה.
אושר: אז למה אמא שלך צמה? אה? כי היא פוחדת מאלוהים. אז הוא לא יותר חזק ממנה?
מירב (נודדת לסלון וחברותיה בעקבותיה): אמא, את צמה?
אני: כן.
מירב: למה?
אני: כי כבר הרבה שנים אני צמה כדי לזכור ש... שגם בשנה שעברה לא תמיד התנהגתי נכון או יפה, וודאי פגעתי באנשים. ואני רוצה לזכור את זה ולבקש סליחה.
אושר: הרבצת למישהו?
אני: אה, לא.
מירב: לא נכון. את הרבצת לי ביד.
אני: אה, את צודקת, כשברחת לכביש ולא הסתכלת שמאלה-ימינה-שמאלה ועברת בצורה מאוד לא זהירה – כן, את צודקת. לא הייתי צריכה לעשות את זה.
מירב: אני סולחת לך ביום כיפור. לא הרבצת חזק.
אושר: אז בגלל זה את צמה?
אני: גם בגלל זה.
מירב: אבל... אבל... אפילו שאני סולחת לך - מגיע לך לצום. וגם שיוגב יצום. או שקודם הוא יתחתן איתי.
