שיישאר בינינו

אז מה אתם אומרים, ליאור אליהו יגיע לאן.בי.איי או לא? אין לדעת, אבל כל עוד הוא מרחף כאן על המגרש בסגנון הלא לגמרי מלוטש שלו, אי אפשר לבוא בטענות. גם אין מה למהר לשלוח אותו למקום אחר. להפך, תישאר. אנחנו רוצים עוד.

מאז עודד קטש לא היה כאן שחקן כזה, שמתרגם את היתרונות שלו לתפוקה מהירה שנמדדת בסטטיסטיקה באבו־אבוה. תשכחו מכל הדיבורים על נדב הנפלד או גור שלף, אמני התחכום וראיית המשחק ושאר הדברים שאף אחד לא מודד במספרים; גם אליהו הוא פורוורד, אבל לגמרי הפוך מהם. שמת אותו על המגרש ל־15 דקות, תקבל בערך 10 נקודות. שמת אותו ל־30 דקות, יש סיכוי סביר שהוא יכפיל אותן.

למרות שלאליהו יש יותר פעולות מרשימות ומדהימות מאשר אפורות או טקטיות, עושה רושם שמתעסקים בעיקר במה שאין לו. נגיד, יד לשלוש. אבל הגיע הזמן להפסיק לספור את מה שחסר לו ומעכב אותו ויתקע את הקריירה שלו, ולהתחיל לדבר על מה שקורה בשטח - על בחור בן 22 שכבר כמה שנים יודע מה יש לו בידיים, אבל רק בזמן האחרון התחיל להבין גם מה לעשות עם זה. ויא אללה, כמה טוב הוא עושה את זה.

האהבות שלי, הראשונות שלי

אי אפשר ללמוד את הכדורסל של אליהו. או שיש או שאין, ולרוב השחקנים אין. במובן הזה לא פלא שעודד קטש מיהר לקדם אותו בגליל העליון. נכון שגם כל אחד אחר היה דוחף אותו קדימה - קשה לפספס את הפוטנציאל העצום שלו - אבל קטש זיהה את הייחוד שלו מתוך הקרביים והנפש, לא מהצורך להשיג עוד שתי נקודות בטבלה. יודע צדיק נפש בהמתו, בטח אם היא ניחנה בכל התכונות הנדרשות כדי לרקוד על הפרקט.

אם אני נשמע קצת כמו מישהו שמתלהב מליאור אליהו, אולי זה כי אני מתלהב ממנו. ההתלהבות הזאת נובעת מתחושת החדשנות והרעננות והנאיביות שהוא מביא, אבל בעיקר מזה שאף פעם לא היה מישהו כמוהו בין הישראלים. אני לא מכיר למשל שחקן שיש לו אחיזה בכדור כמו שלו: מושלמת, בטוחה, מאפשרת לו לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה. גם כפות הידיים הגדולות והזרועות הארוכות כאילו לא נולדו כאן - למרות שהוא לגמרי מפה.

אין גם אף שחקן ישראלי שנע ככה באזור הצבע של הקבוצה היריבה, מתחיל תנועה בצד אחד שלו ומסיים אותה בצד השני. הצעדים של אליהו כל כך גדולים, והאחיזה שלו בכדור כל כך טובה ויציבה, שהוא מזכיר לי את ג'יימס וורת'י מהלייקרס. עזבו רגע את המתפרצת הקלאסית של הלייקרס מודל שנות ה־80 ואת הדאנקים של וורת'י שפוצצו טבעות; לא על זה אני מדבר. תעצמו עיניים ותיזכרו בתנועות שלו במשחק עומד, בהתמצאות בצבע, ביכולת להשתמש בקרש תוך כדי תנועה ומכל זווית כשהוא אוחז בכדור ביד אחת בלבד. עכשיו תפקחו עיניים: ליאור אליהו הוא הגירסה הישראלית של זה.

וכדי להשלים את התמונה, קבלו עוד פלאשבק: באק ג'ונסון, הפנתר הוורוד. זה ששיחק בהפועל ובמכבי תל אביב לפני קצת יותר מעשור. סגנון המשחק שלו, לפחות בקטעים מסוימים, זה בול אליהו. כמו הפנתר בזמנו, גם סגנון הזריקה של אליהו מבחוץ הוא מוזר וקטוע; כמו הפנתר, גם הוא ממעט לזרוק משלוש (אבל יגביר את הקצב עם השנים, הביטחון והניסיון); ובדיוק כמוהו, הוא נעצר לזריקות מחצי מרחק ומטה ממרכז הרחבה ומשחרר כדור ביד אחת. חבל שאין לי כאן די.וי.די עם הביצועים של שניהם, שתראו עד כמה זה דומה.

וורת'י משם ובאק ג'ונסון מכאן היו שניים מהשחקנים שהכי אהבתי לראות. יכול להיות שיש לזה קשר ליחס שלי לאליהו, ויכול להיות שהבחור כשלעצמו פשוט כובש עד שאין טעם להכחיש: הוא עושה לי את זה. כן, שמעתי אתכם. תרגיעו.

העונה שעברה היתה עונת הרוקי של אליהו במכבי תל אביב. במהלכה הוא היה בדרך כלל טוב יותר במפגש הראשון מול קבוצה מסוימת מאשר בגומלין. יש לזה הסבר: אף אחד לא הכיר אותו. אף אחד לא חשב שמאחורי הפרצוף החדש הזה מסתתר אמן הסיומת בתוך הצבע ושחקן שנע נהדר עם ובלי כדור. היכולת שלו לספק נקודות בזמן קצר הותירה הרבה הגנות מופתעות ביורוליג, ולקבוצות לקח זמן למצוא פתרונות. לפעמים הפתרונות האלה הגיעו רק במפגש הגומלין.

"פשוט מספק לאנשים את מה שהם רוצים לראות"

כך או כך, כשמביטים באליהו מבינים שהוא ניחן באלמנט הכי נדיר בכדורסל שלנו: כישרון טבעי. קל לראות את זה דרך ההשתלבות החלקה שלו בנבחרת ישראל. היריבות אמנם חלשות, אבל שלא תטעו - הקלות הזאת שבה הוא עושה את הדברים נגד אוקראינה היא אותה קלות שבה הוא יעשה את הדברים בהמשך הקריירה שלו, נגד יריבות חזקות יותר.

וזה לא כל הסיפור. אליהו פשוט מספק לאנשים את מה שהם רוצים לראות: הוא מלהיב, קליל, חף מאגו, לא מסובך ומתוחכם מדי, מאוד אנושי ולפעמים קצת אסטרונאוט. אחד שהגיע משומקום, נזרק למים ולמד לשחות תוך כדי. כזה שיודע להיות ישיר ולא מיתמם, אבל גם קצת תמים במגרש ובחוץ. הרי כאלה אנחנו הכי אוהבים. בטח כשהם משלנו, ובטח כשאנחנו יכולים בצורה זאת או אחרת לחיות את הסיפור שלו: בחור לגמרי רגיל מפתח תקווה, ששיחק ברמת גן, הלך לגליל, ורגע אחרי זה כבר נבחר בדראפט האן.בי.איי.

להבדיל מגיא גודס, עודד קטש, יותם הלפרין או עמרי כספי, שהשמות שלהם פומפמו מאז שהיו בני 15 ולכולם היה ברור לאן הם הולכים, את אליהו כמעט אף אחד לא סימן באופן פומבי. הוא לא היה יותר מהזיה של חנוך מינץ, מאמן ותיק שעבד איתו באופן צמוד הרבה שנים, ושאמר לי מזמן: "אני מגדל עכשיו את השם הבא של הכדורסל הישראלי, והוא יותר טוב מכל מי שגדל פה אי פעם, כולל כולם". העיניים של מינץ נצצו כשהוא דיבר. לי היה אז רק מושג קלוש לגבי אליהו. היום אני יודע שהוא צדק. ואם יש משהו שאוהדים אוהבים מלבד זכייה באליפות, בגביע או ניצחון בדרבי, זה בחור מקומי שעושה בית ספר לכולם.

הכוכבים שלי, האהובים שלי

אומרים ששנה אחת במכבי תל אביב מבגרת יותר מכל עונה בכל מקום אחר. כשאליהו חתם שם בקיץ הקודם, ההערכה היתה שהתחת שלו יראה הרבה דקות על הספסל. רבים תהו אם הוא יצליח להימנע מהגורל שפקד ישראלים אחרים שהגיעו למכבי ועברו דרך מה שנהוג לכנות "סינדרום העונה הראשונה", זאת שכמעט תמיד הולכת קשה מאוד. אף אחד לא חזה נפילה כל כך גדולה בעמדת המחליף של מייסיאו באסטון; אליהו לקח את ההזדמנות שקיבל בשתי ידיים ודאנק.

הבעיה המרכזית, וכמעט היחידה שלו, היתה שמירה על יציבות - למרות שאף אחד לא חשב שרוקי ביורוליג יכול לסיים עונה עם 15 נקודות קבועות למשחק. על הספסל ישב ג'יימי ארנולד המנוסה, שלאורך העונה קיבל קרדיט על חשבון אליהו בחמישייה הראשונה. מפה לשם נעזר נבן ספאחיה בשניהם במידות משתנות, אבל לקראת סוף העונה בא משחק ההתבגרות הרשמי של אליהו במכבי: צסק"א מוסקבה התארחה בתל אביב בשלב ההצלבה, וחטפה מאליהו 13 נקודות ועשרה ריבאונדים ב־24 דקות. ולא רק זה - זאת היתה גם אחת הפעמים היחידות שבהן נתן אליהו משחק שלא נסמך אך ורק על כישרון. היו שם מאמץ, הקרבה, מלחמה ומימוש הנחיות טקטיות. הוא נצמד למתיאש סמודיש, מנע ממנו זריקות, סגר אותו לריבאונד, עשה שימוש נכון בדאבל־אפ וגמר לו את המשחק בשלב מוקדם.

עכשיו כבר היה אפשר לראות לאן הוא יכול להגיע, אם יוסיף אלמנטים של עבודה ומשמעת לאבקת הקסמים ששפכה עליו איזה פיה טובה. והנה, במשחק החשוב של ישראל נגד בלגיה בחודש שעבר הוא התייצב פתאום בזמן ובמקום הנכון לסחוט עבירה חמישית מאקסל הארוול. זה לא משהו שיכולת לצפות ממנו לפני כמה שנים, או אפילו בתחילת העונה הראשונה שלו במכבי. כל אקט כזה יכול לשמש תשובה לכל מי שהדביק לו חותמות של "לא שומר", "לא פיזי", "לא חכם", וכמובן "לא התפתח בשיט".

אז נכון, הוא לא קולע שלשות. ונכון שאם היתה לו יד לשלוש, היכולות שלו היו נהנות מעוד אספקט חשוב שהיה הופך את החיים שלו ושל הקבוצה לקלים יותר. אבל האם אליהו באמת צריך בכל מחיר לסמן וי במשבצת "זריקות מחוץ לקשת" כדי להצליח בקריירה? קל להתפתות ולומר שכן, אבל אני לא חושב ככה.

שחקנים עושים קריירות מוצלחות גם בלי לדעת לתפקד בכל התחומים. קווין מגי לא מסר ובקושי ידע לכדרר; ארל וויליאמס לא אהב למסור, ולפעמים היה תוקע את המשחק בכוונה כדי שיחכו לו עד שיגיע להתקפה; מיקי ברקוביץ' לא השתמש בצעד וחצי ביד שמאל, והיה מוגבל בכניסה לסל מהצד הזה; שאקיל אוניל מחטיא זריקות עונשין כמו אפס מאופס.

אז ליאור אליהו לא קולע שלשות, אוקיי. וברור שאסור לו להתייאש ולוותר על הצד הזה. הוא צריך לעבוד ולהשתפר לאט־לאט, בלי שיציקו לו ובלי שכל העסק הזה יהפוך למחסום פסיכולוגי עבורו. הכי חשוב שהוא יזכור דבר אחד: היעדר זריקה מבחוץ ברמה גבוהה לא תגרום לו להיכשל. יד טובה וחוסר הססנות בזריקה יעזרו לו להצליח יותר, אבל זה לא שבלעדיהם הוא לא יוכל להפוך לשחקן גדול.

נו, אז מה אתם אומרים, יגיע לאן.בי.איי או לא יגיע? אני חושב ומאמין שכן. אבל ברמה הכי אישית, הכי פרטית והכי אגואיסטית, אני מקווה שהוא יישאר כאן עוד קצת - כי באמת שעוד לא ראינו כלום.