דיכאון מכאיב: הקשר בין כאבים בגוף למצב הנפש
רופא המשפחה, אורתופד, פיזיוטרפיסט ושאר מומחים לא הצליחו להפחית את הכאבים מהם סבלה דליה, אבל הפסיכיאטר אילן רבינוביץ' זכה לקבל ממנה זר פרחים וחיוך
"אני לא מבינה למה אני צריכה פסיכיאטר, שלחו אותי אליך כי חושבים שאני משוגעת". זה היה המשפט הראשון ששמעתי מדליה כשפגשתי אותה בפעם הראשונה מלווה בבעלה ובבתה. היא אשה נאה ומרשימה שבגיל 46 החליטה לעשות שינוי בחייה: למכור את העסק המשגשג שהקימה בעשר אצבעותיה ולצאת לפנסיה. "חשבתי שאחרי שנים של וורקוהוליות, שבהן עבדתי 10־12 שעות ביממה, מגיע לי חופש", היא הסבירה את מניעיה. "רציתי לראות איך זה לקום בבוקר ולא לעשות כלום".
בחודשיים הראשונים הכל התנהל לפי התוכנית. היא נהנתה מכל רגע. אבל בהמשך התחילה להשתעמם, ועם השעמום הגיעו איכשהו הכאבים. אלה היו כאבים חזקים שהתחילו בצוואר ועברו לגב ולמותניים. משככי כאבים למיניהם לא הועילו ודליה התקשתה לתפקד. בצר לה היא פנתה לרופאים שונים.
הגוף מדבר
רופא המשפחה שלח אותה לבדיקת דם שגרתית ואק"ג שנמצאו תקינות. האורתופד שלח אותה לסדרת צילומי רנטגן שלא הראו ממצאים שיכלו להסביר את עוצמת הכאבים ואופיים. נטורופת רקח לה מגוון שיקויים
שהועילו בעיקר לכיסו. דליה התחילה טיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשבוע ("המטפל היה מקסים, אבל הכאבים רק גברו"). בהמשך היא ראתה שני אורתופדים נוספים ומומחה לכאב, ביצעה CT של ראש, בטן ואגן ובדיקות מרקרים בדם.
העובדה שלעתים חשה לסירוגין כאבי בטן מלווים בבחילות גרמה להפנייתה לגסטרו־אנטרולוג. אך גם בדיקות הגסטרוסקופיה והקולונוסקופיה ("הכניסו לי צינור לכל חור") לא העלו דבר.
לאחר שתיארה את מסכת תלאותיה השתתקה פתאום, ובעלה התערב. "האורתופד האחרון שהלכנו אליו הפנה אותנו אליך", אמר. "הוא טען שנראה לו שמקור הבעיה נפשי".
"זה נכון שמצב רוחי היה ירוד", היא נדרכה. "לא יצאתי מהבית ולא בא לי לארח. זה פשוט בגלל שאני אוהבת להיראות במיטבי אבל עם כאבים כאלה מי יכול לחייך? לפעמים מרוב כאבים אני לא מצליחה להירדם בלילה ואז אני מסוגלת לרצוח מישהו מרוב עצבים".
ההשערה שלי הייתה חד־משמעית: היציאה של דליה לפנסיה הייתה חדה מדי בשבילה. כשאשה עסוקה באופן אינטנסיבי הופכת לאשה חסרת תעסוקה שקמה בבוקר ללא מטרה מוגדרת, היא הולכת לאיבוד ואז הגוף מדבר בשמה: הכאבים הפיזיים הם סימן לכך שהסטטוס החדש אינו הולם אותה. שיתפתי אותם במחשבותיי. דליה הנהנה בראשה בהסכמה.
זר ביד
החלטתי להתחיל טיפול בסימבלטה (CYMBALTA), תכשיר חדש נוגד דיכאון וחרדה מקבוצת ה־SNRI, המעלה במוח שני נוירוטרנסמיטורים: סרוטונין ונוראדרנלין. התכשיר מוכר על־ידי ה־FDA כיעיל להפרעות אפקטיביות דיכאוניות־חרדתיות ולכאב נוירופטי (סוכרת, למשל). יתרונותיו על נוגדי דיכאון אחרים לא מבוטלים, ביניהם התחלת הפעולה האנטי דיכאונית בתוך כעשרה ימים ולא בתוך כשלושה שבועות. השגת הפוגה (רמיסיה) בדיכאון ובחרדה איכותית יותר לעומת תכשירים אחרים, והכי חשוב למקרה זה, הוא נמצא יעיל גם לתסמינים גופניים הנובעים מדיכאון וכן לכאב נוירופטי.
בארץ סימבלתה אינה כלולה בסל הבריאות. מינון של 60 גרם עולה כ־300 שקל בחודש. היא מאושרת רק לחולים סוכרתיים הסובלים מכאב נוירופטי. הנחיתי את דליה ליטול את התכשיר תחילה במינון של 30 מיליגרם ליום סמוך לאוכל, ובאופן הדרגתי להעלות את המינון עד ל־90 מיליגרם ליום. "אני רק מבקש ממך להיאזר בסבלנות, ושתיתני לי ולתכשיר צ'אנס", אמרתי לה.
"בתחילת הטיפול ייתכנו תופעות לוואי של הסתגלות לתרופה שיחלפו בהמשך. השיפור לטובה יתחיל רק בתוך כשבועיים". קבענו להיפגש לאחר חמישה שבועות.
ביום שנקבע נכנסה לחדרי אשה אחרת עם זר פרחים בידה. "חזרתי לעצמי", היא הצהירה. "אתה קוסם". "זה לא אני", הצטנעתי, "זאת הפסיכיאטריה המודרנית שמטרתה לאפשר לחולה איכות חיים. התרופה היא צד אחד בטיפול, עכשיו צריך שתהיה לך סיבה לקום בבוקר".
ואכן, יחד בנינו תוכנית יומית המשלבת לימודים, עבודה בהתנדבות על בסיס קבוע, פעילות גופנית וחוגי ציור ופיסול. בהמשך היא אף הקימה מיזם חדש שבו עבדה "על אש קטנה", כהגדרתה. ופנסיה? "אין דבר כזה בשבילי! אני אעבוד עד הקבר", חייכה.