מה לראות בפסטיבל חיפה?

אין בכוחו של צמד המילים השגור "יצירת מופת" כדי לתאר את עוצמתו, מורכבותו וחשיבותו של "סאלו, או 120 ימי סדום", סרטו האחרון, מ-1975, של הבמאי האיטלקי הגדול פייר פאולו פזוליני, שנרצח – בנסיבות שסימני שאלה רבים מרחפים מעליהן – ערב הקרנת הבכורה. אף שהסרט – שנאסר להקרנה במדינות רבות, כולל בישראל – שודר כאן בעבר בערוצי הלוויין, אין כל ספק שההזדמנות הנדירה לצפות בו מעל גבי המסך הרחב, היא אחד משיאיו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי שייפתח במוצאי סוכות (ה') בחיפה, וזו לו שנתו ה-23.

"סאלו". פשיזם כסטייה מינית

"סאלו", עיבוד חופשי ליצירתו הפורנוגרפית מן המאה ה-18 של המרקיז דה סאד, מעתיק את מסכת הסטיות והפסיכו-פתולוגיה של המין מהאצולה הצרפתית של המאה הנ"ל אל הרפובליקה של סאלו, אותה מדינת חסות נאצית שהקים מוסוליני בצפונה של איטליה בשלהי מלחמת העולם השנייה. התוצאה היא סרט בעל עומק פילוסופי של ממש, עשיר בדימויים של עינויי גוף והפרשות, העוסק בפשיזם כסטייה מינית, באופן שבו כוח פוליטי כופה עצמו על הפרט, קודם כל דרך הגוף המטריאלי, ובהפיכתו של זה לחפץ במסגרת חברה צרכנית שאינה מאפשרת התנגדות אמיתית. מעטים הסרטים שמצריכים כוח סבל רב כל כך כדי לצלוח אותם; אך נדירים עוד יותר, אם בכלל, הם סרטים שהופכים את הקושי הזה לחלק מהחוויה עצמה.

"פזוליני". פריט חובה פילמוגרפי

הקרנת "סאלו" תלווה בסרט תיעודי, “פזוליני", בבימויו של ג'וזפה ברטולוצ'י, המורכב מקולאז' של תצלומי סטילס שנלקחו על הסט של סרטו האחרון, ושמופיעות על רקע ראיון שהעניק הבמאי לקולנוען גדעון בכמן, מאשיות פסטיבל הסרטים החיפאי, זמן קצר לפני הירצחו. פזוליני מדבר בו על נושאיו המרכזיים של סרטו – כאמור, כוח, מסחור הגוף וניצולו – ושוטח תזות מרתקות שעניינן מהות הקולנוע, שורשיו בחלום, ונטישת האידאולוגיה, כל אידאולוגיה, בקרב הדור הצעיר. זהו פריט חובה פילמוגרפי להשלמת הצפייה ב"סאלו".

בחזרה לזירת הפשע

בשנת 1976 הציג הבמאי הצרפתי רנה אליו את סרטו "אני פייר ריבייר, אחרי ששחטתי את אמי, אחותי ואחי...”, שהתבסס על סיפור אמיתי – איכר צעיר, שבשנת 1835 רצח, ללא מניע נראה לעין, את בני משפחתו שבכותרת. הפרשיה תועדה בספר שכתב הפילוסוף הצרפתי, מישל פוקו, בעקבות יומן שהותיר אחריו הרוצח עצמו. בעקבות פוקו (שאף הופיע בתפקיד קטן שנערך אל מחוץ לסרט), כונן אז אליו את השיח של האיכרים באופן הנאמן ביותר שאפשר – הוא שחזר את האירוע באזור סמוך לכפר שבו התרחש, בהשתתפות בני המקום (ולא שחקנים מקצועיים), שדיברו בקולם ובמבטאם האותנטי, וגילמו את האנשים שאכן חיו שם 150 שנה קודם לכן. במובן זה, היתה זו, ועודנה, יצירה נדירה בהיסטוריה של הקולנוע.

הדוקומנטריסט הצרפתי המהולל ניקולה פיליבר (“פעלים למתחילים") היה אז עוזר הבמאי של אליו. הוא זה שסרק אז את הסביבה הכפרית בחיפוש אחר לא-שחקנים לסרט. עתה, 30 שנה אחרי, פיליבר שב למקום על מנת לראיין את הצוות שלוהק לתפקידים השונים. התוצאה, “בחזרה לנורמנדי", היא יצירה מרגשת שעניינה זיכרון אישי, זיכרון קולנועי, והסינתזה שביניהם, ועיסוק במהותה האדיפאלית של האמנות השביעית. הסרט, לפיכך, כולל מחווה לאביו הסימבולי של פיליבר – אליו, ולאביו הביולוגי, שגם הוא מצא עצמו בו בתפקיד קטנטן (שנותר על רצפת חדר העריכה). הפסטיבל, אגב כך, יספק הזדמנות חד פעמית לצפות גם בסרטו החשוב של אליו.

"אופיום: יומנה של משוגעת". נפלא

החיבור בין טירוף לתיעוד אובססיבי באמצעות כתיבה, שעולה מסרטו של אליו, הוא גם נושאו של סרט מצוין נוסף שיוקרן בפסטיבל, “אופיום: יומנה של משוגעת" מאת ההונגרי יאנוש סאס. העלילה מתרחשת בשנות העשרה של המאה הקודמת, במרפאה פסיכיאטרית, וגיבוריה הם רופא המכור לאופיום ושקוע במחסום כתיבה חריף, ומטופלת צעירה ויפהפייה, שאינה יכולה להפסיק לכתוב את יומנה (בהיעדר נייר משמשים אותה גם הקירות), ובהדרגה הופכת בעבורו למקור השתאות והשראה. זהו סרט נפלא – עמוס בדימויים סוריאליסטיים כמעט של טיפולי לובוטומיה פרימיטיביים – העוסק, בין היתר, ביחסי שליטה בין גברים ונשים, ובכוח המוסדי המדכא את הגוף אל מול הקתרזיס של היצירה, והוא מבוסס על יומניו של גזה צ'אט, בעצמו פסיכיאטר וסופר בן התקופה, שהיה מכור לסמים ומעורער בנפשו, וסופו שהתאבד לאחר שרצח את אשתו. כוחו של הסרט בישירותו הרבה, ובתיאור מערכת היחסים הפרוורטית, המבוססת על תשוקה וקנאה, שבין הרופא והמטופלת.

חופשה בכפר

הנה לפניכם מתכון בטוח לשעמום: תיאור פיוטי של החיים בכפר הררי קטן בטורקיה, מבעד לעיניהם של שלושה נערים. האחד הוא בנו של האימאם המקומי הרוצה לראות את אביו מת, משום שהוא משפיל אותו ומעדיף את אחיו הצעיר על פניו; האחר הוא חברו הטוב, המאוהב במורתם הצעירה והמושכת, רק כדי לגלות בהמשך את אביו מציץ בחלונה; והשלישית היא נערה המסייעת להוריה בטיפול באחיה התינוק, וגורמת לכמעט טרגדיה. אלא שהסרט, “ימים ורוחות", שכתב וביים ריאה ארדם, שבמבנהו מחולק לחמישה פרקים על פי זמני התפילות המקובלים אצל המוסלמים, משכיל להפוך את הנופים, פשטות החיים, הרגעים והמקצבים לחוויה קולנועית שכולה יופי, הנתמכת על ידי קטעים מוזיקליים משל ארוו פרט.

מלחין אסטוני זה תרם מצליליו גם לסרטו של אנדריי זוויאגינצב הרוסי, “הגירוש". זהו סרטו השני והמיוחל של זוויאגינצב, אחרי "השיבה" המרשים מ-2003, והוא זכה לקבלת פנים צוננת עת הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן השנה (שם קטף את פרס השחקן המצטיין לקונסטנטין לוורוננקו, שהופיע בתפקיד האב ב"השיבה"). מדובר בעיבוד חופשי לסיפור מאת האמריקאי ממוצא ארמני, וויליאם סרויאן, “the laughing matter” שמו, על זוג הורים היוצאים עם שני ילדיהם לחופשה באזור כפרי שומם, שם מבשרת האישה לבעלה כי היא בהריון – ולא ממנו. מכאן מתפתחת דרמה משפחתית, שניכרים בה היבטים מיתיים ודתיים (הריון נוסח זה המתואר בברית החדשה והגירוש מגן העדן, בין השאר), והיא מתרחשת בטריטוריה מופשטת לחלוטין. כקודמו, גם סרט זה ניתן לפענוח כאלגוריה על רוסיה בהווה, ובמחצית השעה החותמת אותו מחולל בו זוויאגינצב מהפך במבנה הסיפורי, שמוסיף לו רבדים נוספים. זאת, יחד עם דימויים חזותיים המעידים על השפעתו הניכרת של טרקובסקי הגדול. במילים אחרות: בניגוד לרוח הקרה שנשבה מקאן, הנה דווקא המלצה חמה.

"הגירוש". אלגוריה על רוסיה בהווה

וגם זה אחד משיאי הפסטיבל החיפאי השנה – הקרנת עותק משוחזר של "כביריה", סרטו הספקטקולרי של ג'ובאני פסטרונה האיטלקי מ-1914, ומפסגותיו של הסרט האילם. זהו אפוס המגולל את קורותיה של נערה אובדת המחפשת את דרכה במהלך המלחמה הפונית (בין רומא לקרתגו) השנייה, וחשיבותו אינה מסתכמת רק בגודש החזותי ובתנועות המצלמה החדשניות לזמנן, אלא במידת ההשפעה שהיתה לו על יוצרים אקסטרווגנטיים כגריפית ודה-מיל. “כביריה" נחשב לאחד ההישגים האמנותיים הראשונים של ההמצאה החדשה הזו ששמה "קולנוע”, אך ראוי להגביל את ההמלצה עליו לחובבים מושבעים של אמנות הסרט ותולדותיה. כיום, זוהי יצירה בעלת ערך היסטורי בלבד.