קינג

עד לפני כחמש שנים האמן הידוע כיום שוב כפרינס סבל מרצף מתסכל של כשלונות מסחריים. לרגע נדמה כי הוא תולה את נעלי העקב, אבל פרינס מעולם לא ויתר באמת על העוגה, הקצפת וכל הדובדבנים. תוך ניצול קטלוג הלהיטים המרשים שבאמתחתו, בנה פרינס התקמבקות נחשונית לתפארת. פרינס עשה לאמריקאים בית ספר עם האלבום "מיוזיקולוג'י", שבלי להיט אחד לרפואה היה לאלבום פלטינה ולווה במופע הרווחי ביותר של 2004.

גם השנה המשיך פרינס במהלכים מבריקים של חשיבה מחוץ לקופסה. כבר בתחילתה הוא הודיע שבמקום לצאת ל-TOUR אירופאי, הוא יופיע רק בלונדון, בה ישהה לתקופה ארוכה. 5 תאריכים נסגרו מראש לאולם ה-O2 החדש והענק (כ-23,000 מקומות ישיבה) שנפתח לאחרונה בגריניץ', במחיר בסיס נמוך של 31 פאונד.

380,000 כרטיסים בשווי של כ-11 מיליון פאונד מכורים מראש

במקור בנה פרינס, מלבד 5 ההופעות הללו, על גיגים במקומות קטנים יותר של כמה אלפי אנשים. אבל איש לא לקח בחשבון מהלך שערורייתי כמו חלוקת האלבום החדש (והמצוין) שלו בחינם עם עיתון הסאנדיי מייל. כשהגמד הססגוני מעטר את העמוד הראשון של הצהובון הפופולרי, והאלבום מושלך לפתחם של כשלושה מיליון בריטים, לא פלא כי שוב אחזה באנגלים החיוורים טרפת פרינס.

חיש קל נסגרו 21 תאריכים בלונדון, כשכל הכרטיסים נעלמים תוך דקות וחלקם צצים לאחר מכן באיביי בסכומים של מאות ואף אלפי פאונד. פרינס הגיע ללונדון כמלך: 380,000 כרטיסים בשווי של כ-11 מיליון פאונד מכורים מראש ופרסום ללא גבולות. ביום שישי האחרון, בשמונה וחצי שעון לונדון, עלה פרינס להופעה האחרונה שלו ב-O2. ואיזו תחנה הקדישה לזה חצי שעה שלמה של שידור חי? VH1? MTV? נסו שוב. דווקא סקאיי ניוז. היסטוריה בריבוע.

מחזיק את כולם בביצים

20 פעמים בדיוק ראיתי את פרינס מופיע בין השנים 1992 ל-2006. אין עוד אמן כל כך מגוון ווירטואוז, שכובש את הבמה בנונשאלנט כל כך גנדרני. את ארבעת המפגשים האחרונים שלי עם הוד מלכותו, ממוספרים ומקוטגלים היטב כ-21 עד 25, חוויתי לפני כשבוע. שניים מהם היו באולם ה-O2 המדובר.

מקפץ מהגיטרה לקלידים

O2 הוא קומפלקס מרהיב אך קצת גדול מדי בשביל להעביר חוויה מוזיקלית מושלמת. במה המעוצבת כסמל הפתלתל המלווה את פרינס כעשור ומחצה, מכסה את המשטח המרכזי כשסביבו מסודר ההיכל כולו בדומה לאולם כדורסל (מה שצדי צרפתי מכנה "פורמט פסטיגל"). זה אומר כמובן שהאמן והלהקה חייבים לעבוד קשה מאוד כדי לעניין את כולם מסביב, ובעיקר את החברה בבלקון, בגובה של שמונים מטר.

אבל פרינס מחזיק בביצים הופעה של כשעתיים ורבע, עם שלושה הדרנים. להיטים - יש לו מספיק, הלהקה - מהודקת ממש כמו הישבנים של התאומות שמלוות אותו בריקוד, אבל העניין האמיתי זה הוא, הוא והוא. פרינס מתקתק את הלהיטים, מקפץ מהגיטרה לקלידים, מתמזמז עם החבר'ה בצד שמאל, ורץ מיד לספר לחבר'ה בצד ימין, וכדי להתחנף קצת לבריטים, הוא שולח ידו גם בקאברים - crazy של נארלס בארקלי, ביטלס או איימי ווינהאוס. הכל הולך.

גבירותי ורבותי, סר אלטון ג'ון

שתי הופעות ראיתי ב-O2, לילה אחר לילה, והן היו שונות למדי ומצוינות. בערב הראשון פרינס התיישב ליד הפסנתר והחליט להפיל דווקא שרשרת שירים מרגשים באמת מהאלבום "1999" (שנת יצור 1982). הוא לא ניגן אותם שנים. למחרת הוא משנה את הפלייליסט ואף מתגלה כמארח נדיב כשלפתע עולה לבמה ישיש תמהוני, מתנודד ימינה ושמאלה. מדובר ככל הנראה בוויליאם שאטנר שעולה לשיר איתו את "The Long and Winding Road". הביצוע מרגש למדי, למרות שקפטיין קירק לא ממש זוכר את המילים, וזה אפילו מוזר יותר כאשר לאחר כדקה מתברר שמדובר בכלל בסר אלטון ג'ון.

אלטון הוא מה"סרים" החביבים ביותר על הבריטים, והם נוטים לסלוח לו על

הכל. ביקור הדודה הקצת שיכורה מסתיים בנסיון של אלטון לחבק את פרינס, אבל פרינס שומר על דיסטנס מנומס. אף אחד לא יכול לגעת בו בהופעה, אבל אף אחד לא יסרב לו.

הייתי מספר לכם על הקטע שבו פרינס מובל להדרן (מובל, כי לאולם הוא מגיע בתוך קופסה גדולה על גלגלים. בחיי) רבע שעה אחרי שהאורות עלו באולם וחצי מהקהל כבר ברכבת הביתה, או על ההדרן שבו הוא עולה לבמה לבדו עם סאמפלר ועושה לקהל טיזינג עם קטעים בלופ מלהיטים שלא הספיק לבצע בהופעה.

אבל המסיבה האמיתית כבר מתחילה במקום אחר, אז בואו נעבור לאולם ה"אינדיגו2", מועדון המכיל כ2,000 איש הצמוד ל-O2. כן, 21 הופעות לא מספיקות לפרינס. בכל לילה, לאחר סיום ההופעה (בערך ב-23:00), הוא מעלה הופעה נוספת באותו מועדון למעריצים "מתקדמים" שמעונינים בחוויה אינטימית יותר.

פעמיים ראיתי את פרינס באינדיגו. הוא עולה לבמה בערך באחת בלילה אבל האנרגיות שלו בשמיים. הבחור בן 50 בעוד חצי שנה, אבל כמו שהוא אמר לאישה שעמדה לידי בהופעה: "היי, אני זוכר אותך מלפני 20 שנה! לפחות אני עדיין נראה אותו דבר". האמת, הוא נראה אפילו קצת יותר טוב.

אפטר שוק

האפטר-שואוז של פרינס הן חוויה מונומנטלית שאף חובב מוזיקה לא יכול להרשות לעצמו להחמיץ. הוא יכול להחליט לעלות עם גיטרה ולבצע סט רוק, לחגוג ערב שלם על הבס, להרים את הגג בFאנק או ללכת על ג'ז אינסטרומנטלי. הוא יכול לבצע להיטים שלו, או של כל אחד אחר. באפטרים שאני ראיתי הוא ליהטט בין חומרים של לד זפלין, ארתה פרנקלין, מרי ג'יי בלייג', סטיבי וונדר, סליי סטון, אינאקסס, ואחרים. בכל אחד מהערבים בוצעו סטים שונים בתכלית, ולפי ספירה שבוצעה על ידי מעריצים, ב-21 הלילות בוצעו סך הכל כ-200 שירים.

בהופעה בסופרבול. גם מול אלפי אנשים וגם באינטימיות (צילום: רויטרס)

באפטר הראשון באינדיגו, הנסיך מעביר שעור פסיכדלי משהו באמנות הגיטרה, כשאצבעותיו הקטנות מרחפות בין האפקטים השונים והגיטרה מייללת כמו שגיטרה לא מייללת בימינו עבור אף אחד. שעה של רוק באווירה מעט אוונגרדית, והוא מחליף הילוך לסול קלאסי ונעזר בשירותי שתי זמרות הליווי התותחיות שלו, שלבי J ומרווה קינג.

בערב השני לעומת זאת, הוא מתמקד דווקא ב-Fאנק כולל מחווה נאה לסליי סטון. הערב מתסיים כשפרינס מתעקש לעלות מהבמה ליציע, ולנהל משם דיאלוג ארוך עם הקהל והגיטרה. אבל מעבר להיותו גאון מוזיקלי, פרינס הוא קומיקאי בחסד. קטע בלוז מאולתר באורך של כ-20 דקות על החברה החדשה שלו, זו המנג'סת, הפוזלת עם השלוש ידיים. יותר מצחיק מרוב הופעות הסטנד אפ שראיתי בחיי.

עזוב, תשאר שם

אבל מצחיק לא אומר לא רציני. אין מישהו יותר רציני ומקצועי מפרינס בביזנס. כשהוא על הבמה, שום דבר לא מחופף. הנגנים שלו, מעריצים ומפוחדים בו זמנית, נועצים בו עיניים במהלך כל ההופעה. בשבריר שניה הוא מחליט לשנות את הקצב או לעבור לשיר אחר.

זה מתחיל בדרך כלל עם המתופפת הצעירה קורה דנהאם, אליה הוא ניגש תוך

נגינה, יצעק כמה פקודות, יניד בראשו, והלהקה כבר מחליפה גרוב. בחורה אומללה אחרת שמקורקעת לבור בקדמת הבמה, מופקדת על שני ארגזים ובהם מאות דפי מילים לשירים שפרינס אוהב לבצע בהופעות, תפקידה הוא לזהות את השיר שפרינס מתחיל לבצע ולהקפיץ את דף המילים הנכון לסטנד אליו פרינס שולח מבט או שניים מדי כמה דקות. זה לא קל. המכונה המשומנת הזו יכולה לג'מג'ם שעות.

בשעה 4 וחצי בבוקר, במעבורת המחברת את ה-O2 למרכז לונדון, תהיתי אם יש בארץ הקודש מספיק אנשים שידעו להעריך פנומנליות שכזו כשהיא תכה בהם. פרינס כמעט בא לארצנו בשנה שעברה, אבל אולי מוטב שנשאר כחוויה יקרה וקשה להשגה. עצם העליה לרגל להופעה, ההתנתקות מהסביבה, ההתמקדות בחוויה עצמה - כל הטקס הזה, מחדד את החושים ומגביר את ההנאה. ומה, נלך לראות את פרינס באפטר בבארבי, ליד אוחובסקי? נו אופנס, אל תבוא לארץ, פרינס. אל תקלקל את הקסם. אבל תהיה בטוח שנתראה בקרוב.