אושפיזין מהספרים

תרצו או לא, זו העונה שבה אפשר (ואולי גם צריך) לקונן על מצבו של הזכרון התרבותי הישראלי. נאחז בנוסטלגיה (זה הסתו עם הענן) עמוס בחפצים שהם תחליפי משמעויות (סוכה לנצח ודגל דיגיטלי מהבהב לילד לשמחת תורה), משתחווה לריטואלים (בעיקר של אוכל) – וממשיך לטפח בהתמדה שכחה תרבותית, כמעט השכחה מאורגנת, של ימים אחרים ואנשים אחרים, שהיו ופעלו כאן לפני שהתמכרנו לפולחן הרגע והחפץ.

כשהם מתים, כמעט לא נכתבות עליהם ביוגרפיות רציניות. המדף העברי סובל ממחסור מכאיב בכותרים טובים שמוקדשים לחייהם של הוגים, יוצרים ואנשי מעש מרכזיים בתרבות המקומית. פה ושם הן מופיעות כפרי של אובססיה, כי קשה לכתוב ביוגרפיה רצינית וצריך להיות מוקסם מנושא הספר לאורך זמן, וצריך המון זמן וממון לתחקיר, ועוד צריך להיות כותב ממושמע מאוד: לדבוק בעובדות על חשבון החירות האמנותית, לדעת מהן מגבלותיך שלך כבלש החוקר את המתים וכפסיכולוג חובב שהמתים מעולם לא רבצו על ספתו. שאלת הביצה והתרנגולת כאן היא, מדוע לא קמו לנו ביוגרפים מעולים: האם זה בשל חוסר העניין הכללי בעבר, או שמא חוסר העניין נותר, בין היתר, בגלל שלא היו ביוגרפים כאלה?

לא נפתור את התהיה הזאת כאן. במקומה, הנה עשר הצעות אישיות להתבוננות מחודשת בחייהם של שבעה אנשים שעדיין מהדהדים בתוך העשייה הישראלית, בלי סדר מחייב. על רובם כתבו אלפי מילים, אבל אלה לא גובשו לכדי ספר ראוי באמת. כולם יכולים גם להיות אושפיזין ספרותיים ראויים, אם רק יימצא להם כותב אוהב, חכם ומסור עד כלות. שישה מתו. לסטף ורטהיימר נאחל אריכות ימים.

שרה אהרונסון: ללכת שבי אחריה

שרה-גיבורת-ניל"י היא לכאורה דמות שמוכרת לכל בוגר של מערכת החינוך. מה עוד יש לדעת? אולי שהפרק הלאומי בחייה היה קצר וסוער, אבל החיים בכללותם ממש מבקשים התבוננות מושכלת שתפענח את החידה: חידת חייה של אישה ייצרית מאוד, אינטליגנטית מאוד וגם יהירה, מתנשאת, פורקת עול, מרדנית ומחדשת – וכיצד האישה הזאת מוצאת את עצמה מובסת מול ציווים חברתיים חזקים ממנה, נישאת לאיש הלא-נכון, מנסה לרצות את סביבתה ולא מצליחה, בועטת בסביבה הזאת והופכת למוקד משיכה של גברים שמעריצים אותה ומוכנים ללכת אחריה ואיתה להרפתקאות שיסכנו את חיי כולם – בשמו של להט אידאולוגי שטיבו לא נחשף לאשורו עד עצם היום הזה.

שרה ובני זכרון שעימם ניהלה יחסי איבה עד לרגע האחרון (בפתקים שכתבה כשנעצרה ועונתה קיללה משתפות פעולה עם התורכים), שרה והזכרון היסטורי שנטווה סביב האגדה על חייה, שרה אהרונסון שהזכרון הקולקטיבי זנח את סיפור חייה הפרטי לטובת המיתוס: כל אלה ראויים לא רק כסיפור מרתק אלא כעיון מתמשך באמנות החמקמקה הזאת של בניית הזכרון הציבורי ושירות האינטרסים האידאולוגיים להם הוא מחוייב.

ס. יזהר: חוזרים לאספסת

ס. יזהר (מימין) ושמעון פרס

יזהר סמילנסקי הלך לעולמו לא מזמן, שבע ימים וכתיבה ומעשים: בדרך כלל, בחייהם של סופרים אין עניין מיוחד. הם יושבים וכותבים ומרצים וכותבים עוד קצת, והגם שהם נדרשים כיום לסחור בסיפור חייהם כדי לקדם את כתיבתם, לרוב

הסיפור אינו מעניין דיו. לא כך האיש שכולם קראו לו "יזהר", שבמו עטו תקע בקרקע טרשית את ציון הדרך הראשון של הספרות העברית המודרנית. זה קרה ב-1938, כש"אפרים חוזר לאספסת" התפרסם: זה קרה שוב ב-1958, כש"ימי ציקלג" ראה אור. וכן, גם "חירבת חיזעה" מעברה האחד של ההיסטוריה וגם "גילוי אליהו" מעברה שני, שסימנו את האיש לא רק כסופר מוערך (אם כי לא מובן ולא נגיש לקוראים רבים) אלא גם כנושא המצפון המוסרי של חברה שהלכה והתרחקה מן האידאות המכוננות שלה.

יזהר, בשונה מסופרי דור המדינה, היה גם איש של עשייה: קודם כמי שמסירותו לרעיון המדינה שבדרך מעולם לא היתה גיוס טוטאלי, אחר כך כקומיסר תרבותי במלחמת העצמאות, כחבר כנסת, כמורה מיתולוגי לתנ"ך ולספרות, כמי שדלתותיהם של נשיאים וראשי ממשלה היו פתוחות בפניו: הוא הקפיד לבקר אצלם בסנדלים וג'ינס ותמיד רחש כלפיהם בוז קל, גם כשהקיפו אותו בהערצה. אותה הערצה גם שיתקה את כתיבת הפרוזה שלו ליותר משלושים שנה, עד ש"מקדמות" ראה אור. הביוגרף הנכון יידע לתאר לא רק את האיש וזמנו, אלא גם את רפובליקת המלים רווית היצרים שלנו, שיזהר היה בה חבר בכיר אבל גם תיעב אותה בעקביות.

עופרה חזה: סינדרלה בלי נסיך

רגע, רגע. לפני שאתם מתנפלים עלי – אין דבר כזה "סיפור צהוב". יש רק מספרים שמושכים את הסיפור לגובה הרצפה. וכמובן שאין מדובר רק בסיפור סינדרלה עם סוף טראגי, כי מעולם לא היה שם נסיך, ואלה היו חיים של מאור-פנים ציבורי גדול והצלחה עצומה, אבל גם של חוסר נחת הולך ומתמשך במישור הפרטי: בביוגרפיה רצינית של עופרה חזה, צריך לפרק את הקלישאה של "המשפחה החמה והאוהבת והתומכת" ולהתבונן במערכת הציפיות, התקוות והלחצים שניתלו על כתפיה של נערה אחת עם קול אלוהי.

חזה. תדמית ללא סדק. צילום: מאיר פרטוש 

עוד צריך לבדוק את היחסים המורכבים בינה לבין האמרגן-מנהל-גורו-תחליף אב שלה, בצלאל אלוני, ולראות עד כמה הקריירה שלה, החלטותיה ונצחונותיה וכשלנותיה, היו תוצאה של אינטרסים גדולים ממידתה – האם היו כאלה? האם זה כל מה שרצתה, לרצות את כולם? איך אפשר לחיות כך ולחייך יום יום ולשווק תדמית שאין בה סדק, ומהו המחיר הנפשי שנאלצים לשלם כשמשווקים אותה? והאם לא נדחפה לזרועותיו של דורון אשכנזי מפני שלא רצתה להיכשל בנסיון להיות הילדה הכי טובה בעולם, מגשימת הפנטזיות הכי בנאליות של אוהביה ושל המחטטים בחייה? וכל זה עוד לפני סיפור המחלה, והבושה, ותחושת האשם שהובילו למוות לחלוטין לא הכרחי, אבל אולי, בדיעבד ואחרי קריאת ביוגרפיה טובה, בהחלט ידוע מראש.

דוד בן גוריון: איש של סתירות

יש ביוגרפיות, כמובן, ולצורך העניין ובשל רוח הסליחה של חגי תשרי, נניח שכולן טובות במידה שווה. אלא שהשלם, האיש הזעיר הזה שניחן בעוצמות חזון ובעשייה של ענקים, השלם עדיין גדול מכל הסיפורים אודותיו. בביוגרפיה חדשה של בן גוריון, הייתי מצפה לדיון רציני ולא מבוהל בכמה שאלות גדולות במיוחד: יחסו לניצולי שואה, למשל, שגבל בתיעוב פיזי – בצד הציניות המחושבת של ניצול זכר השואה לצרכים לאומיים שלא היה להם כל קשר לניצולים עצמם. או שאלת גירוש הערבים ב-1948, להבדיל מן הדיון הטכני בקיומה או היעדרה של תוכנית גירוש וגילוח כפרים מפורטת.

גילויים חדשים – אם כי לא מאוד דרמטיים – על אודות "הפרשה" שופכים אור שונה על ההיבריס בו לקה, על הציות המוחלט שתבע מכל מי שסבב אותו ועל עקשותו הבלתי-מתפשרת. עוד הייתי רוצה לראות פנים נוספים של בן גוריון הפרטי, האיש שחיפש תורות-חיים ומצא אותן גם בתנ"ך וגם בצמחונות וגם בפילוסופיה מזרחית, וידע לחיות בשלום עם הסתירות שביניהן טוב מכפי שבני-ימינו חיים.

סטף ורטהיימר: אחרון הנפילים

נדמה לי שהוא נציגו של דור שכמוהו לא יהיה כאן עוד. מהגר שתחיל מאפס והפך לאחד מעשירי הארץ, איש שעדיין מאמין ביתרונותיה של התעשייה על פני החנוונות, אדם שיצר במפעלים שלו תרבות עבודה וניהול לא נצלנית – אבל ידע לחלוב מן המדינה מתנות והנחות מפליגות בכוח חזונו המדבק, מבלי שהדבר יפגע לרגע בהתקדמות המטאורית שלו ושל החזון.

הפלירט שלו עם הפוליטיקה הישראלית מעניין במיוחד בשל התחושה (המשותפת לרבים מאוד כאן) שלא היה בכוחו לקדם רעיונות במישור הציבורי-עסקני: במקום זה, עד היום, הוא מנסה לקדם את רעיון השלום הכלכלי בין עמי האיזור – רעיון שאפילו שמעון פרס כבר מתקשה להאמין בו כחזות-הכל – ואולי הוא צודק, ואולי הוא הקדים את זמנו, ואולי הגדיר היטב את היתרונות הוחסרונות של זמנו וזמננו כשמכר את "ישקר" למשקיעים אמריקניים. לתחקירן האמיץ שירצה לחשוף גם את יחסו לקרקעות ומשאבים של המדינה, אני מצדיעה מראש.

מנחם בגין: החידה

בגין, קרטר וסאדאת בקמפ דיוויד. צילום: איי פי

בחייו ובמעשיו נותרו חידות גדולות, שפתרונן הוא משימה ענקית לא פחות ממשימת הבנתה של ההיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל בתנועה מן המפא"יניקיות המונוליטית אל הביזור הפוליטי. היהודי הגלותי שרצה להיות גיבור ישראלי, הדמות השנוייה במחלוקת כבר בימי המחתרת, האיש שכולם דיברו על ה"כריזמה" שלו ולא ראו כיצד צומח כאן דמגוג עממי מצליח וגם מסוכן, הימני המשיחי שהפך לפרגמטיסט פוליטי כשזיהה הזדמנות בהצהרתו של סאדאת על נכונותו לשלום, המצביא הכושל, המובל, המובס והחולה של מלחמת לבנון הראשונה, מי שהנציח את הקיטוב העדתי לטובתו וקנה לעצמו המוני תומכים במחיר שבר קשה בחברה הישראלית – וכן, האיש שלא ידענו יותר מדי על נפשו המיוסרת, על התרופות הפסיכיאטריות שהוא נוטל כשהוא מנהל את ענייני המדינה, על מחלותיו ויכולתו, או אי יכולתו לתפקד עימן כמוביל של ממשלה.

שאול טשרניחובסקי: רופא עירוני

עדיין חיים בינינו אנשים באים בימים שזוכרים את הרופא הטוב מן הגימנסיה, שבאמת הסביר פנים לילדים שבהם טיפל ואולי גם פתח להם צוהר אל האופציה התרבותית המפעימה, המרגשת והזנוחה שבה לא פסעו אחר כך. שאול טשרניחובסקי ייצג בתוך התרבות הישראלי העוברית את אפשרות הפתיחות אל המרחב, אל התרבות האירופית בכללותה ואל תרבויות אחרות מתוך תחושה של שוויון, ענווה ונסיון למצוא בהן את המשותף.

לא למדנו ממנו להרכין ראש לנוכח פסל אפולו, לא למדנו להפוך את הקלאסיקה העולמית לחלק ממחזור הדם התרבותי שלנו, התבצרנו והסתגרנו בסגידה למקומיות וללאומנות תרבותית: מדוע זנחנו אותו? מדוע נותרנו עם "משורר לאומי" אחד – ובעיני, המשורר הלא-נכון? כיצד חי עם הידיעה שמכלול יצירתו אינו מוערך דיו, שהפרוייקט האידאי מאחוריה הופך להיות לחלוטין לא מובן למדקלמי "אל הציפור"?

ויש גם ענין לחובבי הרכילות על אודות המתים: הוא היה איש של נשים. לעולם לא אישה אחת, ואיכשהו תל אביב הקטנה ידעה לסלחו לרופא הטוב על התנהלותו הדון-ז'ואנית בגלל הקפדתו היתרה על דיסקרטיות. גם את הערך הזה, מה לעשות, זנחנו, בתוך השכחה הכללית שבגללה אין לנו יותר מדי ביוגרפיות ראויות של אנשים ראוייים.