ציפיתי ליותר

נתחיל בחדשות הטובות: אם מעולם לא קראתם ספר של מריו ורגס יוסה (ואם זה נכון, תתביישו לכם!), אתם תאהבו מאוד את "תעלוליה של ילדה רעה", שאותו תרגמה בכישרון רב טל ניצן. מצד שני, אם כבר התוודעתם לסופר הפרואני הענק הזה, צפויה לכם אכזבה מרה.

"תעלוליה של ילדה רעה" מסמן במידה בלתי מבוטלת תפנית מעיסוקו של ורגס יוסה במציאות פוליטית ובהשלכותיה על הפרט, ומתאר מעקב אחר המשיכה של הגיבור אל אישה מסתורית, ההופכת בהדרגה לאובססיה. אלא שהדיוקן שוורגס יוסה מעמיד כאן, של גבר שמשיכתו הכפייתית לאישה מכלה אותו ומשתלטת עליו, גם אם הוא צבעוני מאוד, ספק גדול אם הוא יסוד מעניין מספיק לבנות עליו את הרומאן השאפתני הזה. הגיבור המופנם והשקט לא קורץ מאותו החומר כמו גיבוריו הידועים של ורגס יוסה; אין ברומאן רקע מלא דיו לאובססיה שלו, ולכן הקונפליקט שלו נשאר במידה רבה שטוח וחדגוני. ולמרות שסיפור ה"אהבה" מחדד כמה נקודות מעניינות לגבי האישיות שלו, הוא לא מצליח לטלטל את הקורא אפילו בשיאו, ולעתים נדירות בלבד מצליח לעורר בו הזדהות.

הגיבור הוא ריקרדו, נער בפרו של שנות ה-50, אשר נופל בקסמיה של לילי, נערה המגיעה עם משפחתה (לדבריה מצ'ילה) לשכונה שבה הוא גר. התנהגותה המתירנית - יחסית למה שריקרדו רגיל אליו - מסעירה את הסובבים, ועד מהרה הופכות הנערה הצ'לנית ואחותה למושא החשק של הבנים בשכונה ולקנאתן של הבנות. ריקרדו הביישן, הנותר נפעם נוכח חושניותה ונשיותה של לילי, מציע לה חברות אבל פעם אחר פעם היא מסרבת לו. אבל ריקרדו לא מתייאש; ככל שהצ'לנית ממשיכה לסרב, הוא משתכנע שהיא קרובה להסכים.

גם אחרי שלילי ומשפחתה נאלצים לעזוב את השכונה, בעקבות חשיפת תרמית המעמידה את ההתנהגות המשוחררת שלהן באור הרבה פחות סלחני, ריקרדו ממשיך לחשוב עליה, להפוך בדמותה בחלומותיו, ולפנטז עליה. כמה שנים מאוחר יותר, בעודו חי בפאריס, היא חוזרת לחייו – הפעם בזהות חדשה ובשם שונה. חזרתה שולפת את ריקרדו מתוך עולם שאיפותיו הצר ומעמתת אותו עם אופיים האלים של רצונותיו.

גרסיה מרקס עשה את זה יותר טוב 

תולדות ההתמכרות של ריקרדו ללילי משמש את ורגס יוסה כבסיס לרומאן העוסק בשאלות של תשוקה, פנטזיה ואהבה. הדרכים המפתיעות שבהן לילי מוצאת את דרכה בחזרה לחייו של הגיבור מעלות גם הן תהיות לגבי ההבדל בין גורל לתוכניות מוכנות מראש, ויחסי הגומלין ביניהם. עד כאן, כאמור, הכל טוב ויפה, במידה וזו ההיכרות הראשונה שלכם עם ורגס יוסה. אבל למי שמכיר את ספריו הקודמים של הסופר הלטינו-אמריקני הגדול, ובייחוד "חגיגת התיש" הנפלא ו"העיר והכלבים" הבלתי נשכח, לא יכול שלא להתאכזב.

הבעיה העיקרית של "תעלוליה של ילדה רעה" היא שגיבוריו לא מעניינים מספיק. שכן גם לילי, האישה המסתורית, הנחשקת, היא דמות שאין לה ברומאן הזה שום נוכחות מלבד בפנטזיה של הגיבור. מה שמתקבל בסוף הוא פלקט של "פאם פאטאל", חיתוך קרטון של אישה יפה ומסוכנת, שייתכן שהייתה מקבלת משמעות כדמות חולפת, אבל כאחד מעמודי התווך של הרומאן היא מתגלה כדמות חלולה וסטאטית. לא זו בלבד שהקורא לא מפתח בה עניין, אלא שבשלב מסוים הוא מתחיל לתהות מה בדיוק קושר את ריקרדו אליה. זו שאלה שלמרבה האכזבה לא מקבלת תשובה ב"תעלוליה של ילדה רעה". זה מאכזב בעיקר משום שמסופר ענק כמו ורגס יוסה, שהיה מועמד מספר פעמים לפרס הנובל לספרות, אפשר היה לצפות ליותר מעוף; ברומאן שמרכזו הוא עולמו הפנימי הכפייתי של גבר צעיר, חבל שאין רקע לכפייתיות הזאת, ניסיון להסביר אותה או להעמיד אותה במבחן, או אפילו לקשור לה בדל של פירוש שיקרב בין הגיבור לקורא.

גם המציאות הפוליטית שבתוכה מתקיים הרומאן – הטלטלה של פרו ואזרחיה בין דמוקרטיה לדיקטטורה - נתפרת בחוטים רופפים לעלילה המרכזית, ונדמית כפרי ההתעקשות של הסופר לנסות להוסיף מימד פוליטי לספר בכל מחיר. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהעולם החברתי והפוליטי שורגס יוסה מתאר כאן עומד במנותק לחלוטין מהגיבורים (על אף מעורבותם של השניים בתנועה מחתרתית), ומבלי שתהיה לו תרומה משמעותית לרומאן.

במסך פועלו המרשים של מריו ורגס יוסה, סביר להניח ש"תעלוליה של ילדה רעה" ייזכר כאפיזודה זמנית של חולשה (בדומה למה שעובר על ידידו-אויבו גבריאל גרסיה מארקס, מאז "זיכרונות מהזונות העצובות שלי" המאכזב). יותר מכל, מדובר בספר שיכול לשמש כ"ורגס יוסה למתחילים": דוגמא לכשרון הסיפור הייחודי של הסופר הפרואני הידוע, בלי ה"נטל" של דמויות רב-מימדיות ונפשות מסוכסכות, המאכלסות את ספריו הגדולים.

ואפרופו גרסיה מארקס - אם כבר חשקה נפשכם בסיפור מסירותו של גבר לאישה כנגד כל הסיכויים, גרסיה מארקס עשה את זה הרבה יותר טוב ב"אהבה בימי כולרה". הנה הזדמנות לגלות שגם לסופרים ותיקים ומוערכים יש בכל זאת הרבה מה ללמוד זה מזה.