מי הוא ערבי?

נראה כי הדיון המתקיים בבג"ץ סביב התעקשותה של קק"ל, החולשת על כ-13 אחוז מהקרקעות בשטחה של מדינת ישראל, על זכותה להמשיך שלא להחכיר קרקעות לערבים, יגיע בקרוב לישורת האחרונה. טענותיה של קק"ל בתשובה לעתירתם של האזרחים הערבים, להם היא מסרבת להחכיר קרקע, הן שהקרקעות שבבעלותה אינן אדמות מדינה, אלא בבחינת נכסי "הקדש", שנקנו בכסף מלא עבור יהודים בלבד, ולפי כך זכותה של קק"ל לסרב להחכירן ללא יהודים.

טיעון זה פשוט להפרכה, שכן יש עולים רבים שאינם יהודים על-פי ההלכה, המתגוררים על קרקעות המוחכרות להן על-ידי קק"ל. ברי אפוא כי הקריטריון הרלוונטי בעיני אנשי קק"ל אינו מי הוא יהודי, אלא בעצם מי הוא ערבי, כאשר המטרה העיקרית המדריכה את קק"ל (אף שעליה כמובן לא נעים להצהיר בריש גלי), היא המשך הדרתם של הערבים במדינת ישראל מנגישות שוויונית למשאב הקרקע.

מקריאת תשובת באי כוחה לבג"ץ, נקל לאתר את הסתירה באופן שבו קק"ל מציגה את זיקתה למדינת ישראל. מצד אחד טוענים באי כוחה כי היא גוף עצמאי המנותק ממוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל, ולפיכך אינו מחויב כלל לערכים של שוויון אזרחי. מצד שני הם תובעים שלא לפגוע במעמד הקרן - וזאת בשל הסמכויות הממלכתיות החריגות השמורות לה  מתוקף "חוק המעמד" (משנת 1952), המסדיר את יחסי ההסתדרות הציונית שקק"ל היא אחת מזרועותיה, עם מדינת ישראל.  קק"ל מנסה אם כן להמשיך ולהחזיק את המקל בשני קצותיו: גם לשמר את העוצמה הממלכתית האדירה שהופקדה בידיה, וגם לטעון שאין במדיניותה המפלה במוצהר בין אזרחי המדינה, כל פגיעה בערכי השוויון.

לאחרונה נראה כי יועציה המשפטיים של קק"ל מבינים כי הסבירות ששופטי בג"ץ יוכלו שלא לתבוע את שינוי המצב הקיים  נמוכה, ולכן הם החליטו לעבור לשלב הגימיקים. כך, לאחר שהמסבירים, הדוברים והיחצ"נים מטעמה מיצו את העלאתם באוב של המתים ובראשם את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל - שהלך לעולמו בשנת 1904, ושכל פועלו הציבורי התנהל בהקשרים תרבותיים, פוליטיים וכלכליים השונים באופן מוחלט מאלו שמדינת ישראל הריבונית מתקיימת בהם כיום - הם עברו לגיוסם של החיים. 

לבמה הציבורית הוחזר "רמטכ"ל האינתיפאדה השנייה" בוגי יעלון, המבקש יחד עם עוד קבוצה של נכבדים להצטרף כמשיב לעתירה, כמי שעשוי להיפגע בשל היותו תורם בעבר ובהווה לקק"ל. זהו אותו יעלון שבראיון "צריבת התודעה" הידוע שהתפרסם ב"הארץ" באוגוסט 2002, הגדיר את עצמו כ"הומניסט, ליברל, דמוקרט, שוחר שלום וביטחון". והנה, באופן בלתי מפתיע, מסתבר כי מושגי "הדמוקרטיה" שהונחלו ליעלון במהלך שירותו הצבאי הארוך בשטחים שישראל כבשה בשנת 1967 אך מעולם לא סיפחה, הם אלו שממשיכים להנחותו גם היום בפעילותו האזרחית ממערב לקו הירוק.

בדיון הפוליטי המתקיים בתוך ישראל, מתברר שוב ושוב כי רבים מהישראלים ממאנים להסכין עם עובדה היסטורית בסיסית, שככל הנראה מאיימת על תחושת הצדק הלאומית שעליה רבים מאיתנו גדלו וחונכו: שהפלסטינים הם ילידי הארץ הזאת החיים בה מזה דורי דורות, ואילו הישראלים הם ברובם המכריע צאצאי מהגרים, שהגיעו הנה בנסיבות שונות ומשונות במהלך קצת יותר מ-100 השנים האחרונות. עובדה פרוזאית זו כשלעצמה לא הופכת את הפלסטינים לנאצלים, נחמדים או חכמים יותר מכל אומה אחרת. היא גם לא הופכת אותם לצודקים בכל עניין. אלא שנגזרתה המוסרית החשובה ביותר של עובדה זו היא שגם לפלסטינים שמורה זכות קולקטיבית ליהנות ממשאבי הטבע המוגבלים שארץ זו מציעה לדריה. זכותם של הפלסטינים לסרב לקבל את המונופול שמדינת ישראל תובעת לעצמה בפועל בכל הקשור לעיצוב המרחב הפיסי בו שני העמים הללו חיים.

בעוד שממערב לקו הירוק מדינת ישראל הפקידה את מהלך "גאולת הקרקע" (דהיינו, דחיקת הערבים), בידי גוף אנכרוניסטי כקק"ל, הנוקט אפליה מכוונת כנגד אזרחים ערבים, ממזרח לקו הירוק היא הפקידה את אותה המשימה בידי מתנחלים הפועלים תוך ידיעה ברורה שדריסת החוק השיטתית שלהם היא מחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם בחפץ לב, כל עוד תוגשם המטרה של נישול ודחיקת ערבים ממקסימום קרקעות בגדה המערבית. הצד השווה לשני הסיפורים הללו הוא גיוסם של קבלני משנה והפרטת הממלכתיות שהמדינה נוקטת בה, תוך כדי גלגול עיניים צדקני ונעלב בכל פעם שמישהו מעז להגדיר את מדיניותה של ישראל כגזענית.

ואם הפלסטינים יעיזו להתמרד ולעשות עוד אינתיפאדה? אין בעיה. נקרא ליעלון שיצרוב להם ת'תודעה.