הרחק מהמסור

דרלינג

זהירות! "הרחק ממנה" הוא סרט נורא יפה, אבל ממש עצוב

עם כל חיבתי לשרה פולי, כשחקנית לא העליתי על דעתי שיש סיכוי שאחבב את סרט הבכורה שלה כבמאית. כבר שטחתי כאן לפני שבועיים את חוסר הסבלנות שלי כלפי כל מה שמזוהה כ"קולנוע נשי", בייחוד כזה העוסק באימהות, זיקנה ואונס. אז בשומעי שסרטה של פולי עוסק באשה מזדקנת המאושפזת בבית דיור מוגן אחרי שהיא לוקה באלצהיימר, בכנות חשבתי פשוט לדלג על הסרט הזה. ההקדמה הזאת היא ההודאה שלי בטמטום שלי ובצידה ההצהרה: הקץ לדעות הקדומות. "הרחק ממנה" הוא לא רק סרט חכם להפליא, הוא גם אחד הסרטים הכי עצובים שראיתי באחרונה.

זהו סרט שעוסק בצורה מורכבת, עדינה, יפהפייה בשני נושאים: אהבה וזיכרון. ג'ולי כריסטי האגדית מגלמת את האשה שמצבה המנטלי מידרדר, אבל זהו דווקא גורדון פינסנט (מעין כפיל רידלי סקוט) שגונב ממנה את ההצגה בתור בעלה, שמתחיל לתהות: אולי היא בעצם מעמידה פנים? אולי היא נוקמת בו על 40 שנות נישואין שאולי לא היו כה מאושרים כפי שהם הקפידו להציג כלפי חוץ. הסרט - הקוטע את עלילותיו באופן לא ליניארי - מכריח את הצופים בו להרכיב בעצמם את הפאזל הרגשי של הזוג. ובסופו של דבר, למרות שזה סיפור עצוב על דעיכתה של אהבה, הוא גם מכיל גרעין של אופטימיות לעתיד, שאהבה, כמו פרחים, איכשהו תמיד נובטת מחדש. 

חיבור וניסור

"המסור 3" הוא הגרוע מבין סרטי הסדרה עד כה

רק לפני כמה שבועות ניסיתי להגן על גל סרטי האימה האולטרה־אלימים, המציגים מוות בעינויים ושזכו לכינוי torture-porn בתקשורת האמריקאית. אותי אלימות קיצונית לא מבהילה, כל עוד היא לא אמיתית, ואני דווקא בעד דחיפת הגבולות של הקונבנציות הקולנועיות ושבירת טאבואים שמרניים ומיושנים. אבל עכשיו מגיע אלינו "המסור 3" ואני מתאכזב מולו. לא רק שהסרט עשוי באופן מקושקש לחלוטין, הוא גם מנסה לקשור את חוטי העלילות משני הסרטים הקודמים כדי ליצור את הרושם שמולנו נפרשה טרילוגיה מלוכדת. גיב מי א ברייק. זה רק הרס הכל. סרטי "המסור" המציאו נבל אדיר בשם ג'יגזו - המציב מול קורבנותיו חידות ממולכדות עם לקח בצידן: אלה אנשים שמאסו בחייהם או שהזיקו לזולתם, וכעת עליהם לגרום לעצמם נזק גופני מסיבי כדי להינצל ממוות איום. אם יצליחו, יזכו לא רק בחייהם אלא גם במשמעות מחודשת להם. והסרט השלישי, במקום להמשיך עם סדרת החידות, מנסה לספר סיפור, עם פסיכולוגיה, עבר, רקע ומניעים. כל מה ששומט את הקרקע מתחת לסרט כזה. רק עשרים הדקות האחרונות מצליחות להיות מעניינות יותר, לא רק כי מבחינה תסריטאית הן מוצלחות יותר, אלא בעיקר כי הן מזכירות מה היה כה מבריק, במובן המפלצתי של המילה, בסרט הראשון.

• ביקורות נוספות של יאיר רוה וסקירה שלו את הסרטים הנבחרים של פסטיבל חיפה, תוכלו למצוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס "