במרחק יריקה מאחמדי-נג'אד

לא בכל יום ניתנת לישראלים ההזדמנות להתייצב מול נשיא איראן ולשאול אותו על כוונותיו. בלילה (יום ד') זה קרה דווקא לקרנית גולדווסר. כולם יודעים שקרנית מוכנה להפוך כל סלע כדי לנסות להשיב הביתה את בעלה אודי. אפילו להתחזות לעיתונאית בניסיון לעשות מארב למחמוד אחמדי-נג'אד, אל מול פני התקשורת העולמית.

זה היה הדבר האחרון שהיא חלמה לעשות אותו - להתחזות, להפריע, לצעוק. אבל מה לא עושים כדי לקדם ולו במילימטר את הסיכוי שלה לקבל אות חיים מאודי. אמש סיימה יחד עם חבריה בני משפחות החיילים החטופים עוד פגישה מאכזבת במסדרונות האו"ם עם מזכ"ל נאט"ו, ובשעת ערב מאוחרת התגנבה לאולם מסיבות העיתונאים והתיישבה כשמימינה שליח ynet לעצרת האו"ם ומשמאלה גיל תמרי מערוץ 10. קרנית הביאה אתה צילומים של בעלה אודי ושל השבויים האחרים אלדד רגב וגלעד שליט.

ישבנו שם שלושה ישראלים בשורה הראשונה, מרחק נגיעה מאחמדי-נג'אד. תמרי ואני רצינו לשאול שאלות על הגרעין. קרנית רצתה לנצל את הבמה, מול התקשורת העולמית, להציג את צילומו של בעלה ולהביע את מחאתה מול נשיא איראן. בשלב מסויים פנתה לאחמדי-נג'אד, הציגה את עצמה, הניפה את הצילומים וביקשה לקבל סימן חיים מבעלה. אחמדי-נג'אד שתק וקרנית לוותה כעבור זמן מה על ידי שוטרי האו"ם מהאולם.

תמרי קיבל אישור לפנות בשאלה לנשיא האיראני. הוא הציג עצמו כעיתוני ישראלי ושאל האם אחמדי-נג'אד אינו חושש שאחרי הדיווחים בתקשורת העולמית על תקיפת מטוסי חיל האוויר בסוריה, איראן תהיה הבאה בתור. אחמדי-נג'אד חייך במבוכה, הביט לעבר עוזריו ושתק.

כל מסיבת העיתונאים הזו התפתחה באופן ביזארי ביותר. הנשיא האיראני לא השיב עניינית לשום שאלה - לא על רדיפת הבהאים, לא על קיפוח האפגנים, וגם לא על הוצאות להורג בארצו וכמובן המשיך במסכת השקרים בנושא ישראל. אחרי שהיה ברור שהאיראני אינו מתכוון להשיב לשוב שאלה של עיתונאי ישראלי ושכל מסיבת העיתונאים הזו היא פארסה, הרמתי קול ושאלתי את נשיא איראן מה בדיוק הוא מתכוון לעשות ב-600 הטילים שלדבריו מכוונים לעבר ישראל. אחמדי-נג'אד שתק.

"אהה, רשת פוקס"

עכשיו הגיע תור הכתבים האמריקנים. ג'ונתן ווקטל מרשת הטלוויזיה "פוקס" שאל אותו על הכחשת השואה ועל רצונו להשמיד את ישראל. אחמדי-נג'אד: "מי אתה"? "אני אזרח אמריקני"? אחמדי-נג'אד: "אהה, אמריקני"? ווקטל: "כן, מרשת פוקס". אחמדי-נג'אד: "אהה פוקס"? אמר, והתעלם גם מהשאלה שלו.

את הנשיא האיראני ואת עוזריו שישבו לידו מחייכים מאוזן לאוזן ונהנים מההצגה של הבוס, לא עניין כלל המאמץ של העיתונאים הישראלים לדרבן אותו להתייחס לשאלות האמיתיות. אחרי שהתעלם מהשאלות של הכתבים הישראלים, צעקתי לעברו כמה פעמים שהוא שוב מתחמק מתשובה.

בטהרן כבר היו עוצרים אותי. בניו-יורק כל מה שנותר לאחמדי-נג'אד ועוזריו לעשות זה להתבונן בי בסקרנות. אחרי הכל, את החלק הזה של מסיבת העיתונאים לא יראו בטהרן ושיראז.

גם הניסיון של קרנית גולדווסר לגנוב את ההצגה מנשיא איראן ולהעלות את נושא החיילים השבויים, לא הצליח במיוחד. ביציאה מהאולם ניגש אליה כתב של עיתון פורטוגזי. כל יתר כלי התקשורת לא התרגשו במיוחד. למרבה הצער, סיפורה של קרנית ושל משפחות החטופים נותר סיפור ישראלי פנימי. קרנית קיבלה כותרות מחמיאות בארץ, אבל היא כמו בני המשפחות האחרים של החיילים החטופים הסתובבו מיואשים בין מסדרונות האו"ם, מתדפקים על כל דלת שאפשר, זוכים להרבה אמפתיה, אבל למעט מאוד עזרה ממשית.