האם לשבת שבעה על קרוב שהתפקר?

האם קרוביו החרדים של ישראל סגל צריכים להתאבל על פטירתו, ולשבת עליו שבעה? על פי הפרסומים, רבנים בכירים בציבור החרדי פסקו שאין להתאבל על סגל. אם אכן גדולי הרבנים פסקו כך, חזקה עליהם שפסקו כרוחב דעתם, ולאור הנסיבות הספציפיות שהניחו לפניהם. אני, שאינני מצוי בנסיבות, אתייחס רק לשאלה העקרונית: האם מתאבלים על קרוב שאינו שומר מצוות?

לכאורה, הרי לפנינו הלכה פשוטה: "כל הפורשים מדרכי צבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשייתם, ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמן כשאר האומות... כל אלו אין... מתאבלים עליהם" (שולחן ערוך יורה דעה שמה, ה). אך למעשה, התמונה מורכבת יותר.

ראשית, רבים מחכמי דורנו דנו בהגדרת החילונים בימינו כ"תינוק שנשבה". לפי ההגדרה הזו, אי-אפשר להתייחס לחילונים שמעולם לא הכירו את חיי היהדות, באותו יחס השמור לפורקי עול מצוות של פעם. החילונים הללו הריהם כתינוק שנשבה לבין הגויים, שמעולם לא קיבל את ההזדמנות להיפגש באמת עם חיי היהדות. אבל ישראל סגל היה מואס בהגדרתו כתינוק שנשבה, ואכן ודאי לא היה כזה.

אך עדיין ישנם גורמים אחרים אשר מבדילים בין החילונים בני תקופתנו לבין "הפורשים מדרכי ציבור" המוזכרים בשולחן ערוך. בשם ה"חפץ חיים", ר' ישראל מאיר מראדין, כתבו שבתקופתנו מצווה לאהוב גם את היהודים שאינם שומרים מצוות, כיוון שלא זכו ל"תוכחה" ראויה, היינו - שאנו לא ידענו איך להציג בפניהם את היהדות במלוא עוצמתה, כך שתקסום גם להם (חזון איש שחיטה ב', כח). ישנם גם גורמים הלכתיים נוספים שיכולים להיות רלוונטיים להגדרתם ההלכתית של אלו שאינם שומרי מצוות בדורנו.

מעבר לשאלת מעמדם של החילונים מפרספקטיבה הלכתית, יש כאן גם דיון השייך להלכות אבלות. הרב ולדנברג, מגדולי הפוסקים של המאה העשרים, כתב כי גם כאשר הנפטר מוגדר כ"רשע" מבחינה הלכתית - אפילו כאשר התחתן עם גויה - עדיין יש מקום להתיר לקרוביו להתאבל עליו: "נראה שאין למחות במי שרוצים להחמיר על עצמם להתאבל משום כבוד המשפחה, ובפרט כשעושים זאת מתוך מוטיב של צער ועגמת נפש על אבדן שאר בשר מבלי ששב בתשובה" (ציץ אליעזר חי"ג סימן צד).

אולי זה הוא משפט המפתח כאן: "אין למחות במי שרוצים להתאבל". מבחינה הלכתית יש כאן גמישות מסוימת. השאלה האמיתית היא האם הקרובים רוצים להתאבל או לא. בהזדמנויות כאלו אנו רואים את עוצמתו של הקרע הנורא שמשסע אותנו, קרע המפריד לא רק ציבור מציבור, אלא גם אח מאח. ושוב, אינני רוצה להתייחס למקרה הפרטי של ישראל סגל, שאינני יודע עליו דבר, אלא לשאלה העקרונית.

מיהו חילוני?

החברה הישראלית ניצבת בפני שאלה מכריעה: האם תוכל להכיל את חילוקי הדעות התהומיים בקרבה, בלי לאבד את האחווה. החילונים מפנים אצבע מאשימה כלפי החרדים, ומאשימים אותם בהתנכרות. אך הציבור החילוני אשם גם הוא, בהתנכרות שהיא מתוקשרת פחות, אך אינה פחות משמעותית.

קשה למצוא בתקשורת הכללית עניין כלשהו במה שנעשה בחברה הדתית והחרדית, אלא כשמדובר במה שנתפש כאטרקציה אקזוטית, שלא לומר ביזארית: תרנגולי כפרות, פליטות פה של הרב עובדיה, ריב אחים-ידוענים. שברי התמונות המסולפות הללו יוצרות זרות וניכור, שקשה מאוד לפרוץ אותם. זוהי המציאות שאנו עומדים כעת בפניה - ושאותה עלינו לשנות.