האושפיזין: ילד בן חמש וחייזר שאיבד את החללית
לחייזר של רועי יש אויב - חייזר גדול ומפחיד עם שיניים בכל מקום. רועי, שמדבר חייזרית שוטפת, הוזמן לסוכה של אריאנה מלמד והביא איתו את החייזר הפרטי שלו, שעושה פיפי איפה שהוא רוצה, גם בסוכה. אבל לא לדאוג. זה פיפי שקוף
סוכת ילדים? תעסוקה נהדרת לשבוע, קיויתי כשגררתי את החפץ הביתה, כשהרכבתי אותו, כשמצאתי את עצמי מחברת שרשראות נייר שנזנחו לטובת עיסוקים חשובים יותר. את "תזמינו אורחים לסוכה שלכם" פירשו בני ביתי הנמוכים – רק הם יודעים למה – כהנחיה לכנס את כל כלבי הקיבוץ שלנו ולפתות אותם בבונזו להיכנס דווקא לסוכה הקטנה הזאת. רוב הכלבים הגיבו בסירוב.
הנמוכים נעלבו והלכו להסתודד בפאתי הדשא עם חברם רועי "בן חמש ושלושה חודשים ושבוע", כהגדרתו – מידע שהיה נכון ומדוייק בראשית הקיץ. התוכנית שהגו: לחגוג יומולדת לכלבתנו. ולשם כך, בהגיון נחרץ, נטלו שקיות ניילון כדי לאסוף לתוכן צנוברים שנשרו מעצי האורן, כי הכלבה נורא אוהבת לאכול צנוברים. פיסת המידע הזאת היתה חדשה לי לחלוטין, ותהיתי אילו נסיונות הזנה נוספים נעשו בכלבתנו שעה שאני הייתי עסוקה בהמצאת תעסוקה חיובית לטף.
רועי, ילד עירוני היגייני, לא אהב את הרעיון. הוא נגעל מ"הפחמים של הצנוברים על הידיים". בעוד הנמוכים מתחרים במי יאסוף יותר, רועי ואני ישבנו לשוחח בסוכה הקטנה בינות לקרעי שרשראות ופירורי בונזו.
רועי: יש לי סוד ואני לא יגיד לך אותו.
אני: בסדר.
רועי: טוב, אולי אני יגיד.
אני: אם אתה רוצה.
רועי: אבל את צריכה לתת לי שקל.
אני: מצטערת, אני לא קונה סודות בכסף. אם אתה רוצה לספר לי, תספר. אבל אתה לא חייב. זה הסוד שלך.
רועי: אם תתני לי שקל בכאילו - אני יספר.
אני: הנה, קח.
רועי (פיו ליד אוזני והסוד מלא הבל נשימה מתוק ): יש לי חבר חייזר.
אני: באמת? איזה כיף לך!
רועי: בכלל לא כיף.
אני: למה?
רועי: כי אני צריך להחביא אותו.
אני: למה?
רועי: כי יש לו א ו י ב.
אני:
מי זה?רועי: זה חייזר יותר גדול ומפחיד עם שיניים בכל מקום. אפילו באנטנות יש לו שיניים.
אני: אה, והחייזר שלך – איך קוראים לו?
רועי: אני לא יכול להגיד לך. זה בחייזרית ואת לא תביני.
אני: ואתה מדבר חייזרית?
רועי: בטח!
אני: איזה יופי! אף פעם לא פגשתי מישהו שיודע לדבר חייזרית. אתה יכול להגיד לי בוקר טוב בחייזרית?
רועי: מי-מי-מי-מי.
אני: ולילה טוב?
רועי: מי-מי-מי-מי.
אני: אבל... אבל זה בדיוק אותו דבר...
רועי: אמרתי לך שלא תביני? אמרתי לך? רק ילדים מבינים. לא, לא כל הילדים. הילדים שלך לא מבינים. רק אני מבין. והחייזר.
אני: אתה רוצה להביא אותו לסוכה שלנו?
רועי: אני לא צריך להביא אותו!
אני: ברור שאתה לא צריך. חשבתי שאתה רוצה.
רועי: שוב פעם את לא מבינה. החייזר שלי פה!
אני: איפה, בכיס שלך?
רועי: מה פתאום בכיס. הוא לא חייזר גמד. הוא בגודל של... של... חייזר. והוא פה!
אני: אני יכולה לראות אותו?
רועי: לא, את לא. הוא שקוף.
אני: באמת? אז איך אתה רואה אותו?
רועי: לי יש כוחות-על של לראות דברים שקופים. לך אין. למבוגרים אין, אז הם לא רואים אותו.
אני: אז תספר לי איך הוא נראה?
רועי: בבוקר הוא קצת עגול ויש לו שש עיניים. לפעמים בצהרים הוא זוהר. בערב הוא מתחבא מתחת למיטה שלי מהחייזר עם השיניים.
אני: ומה הוא אוכל?
רועי: דברים שקופים.
אני: איזה?
רועי: קוביות קרח. וקצת סבון נוזלי. את מכירה את הסבון הזה שיש לו ריח של קוקוס? הוא הכי אוהב אותו.
אני: רגע, איך אתה יודע שזה חיזר בן?
רועי: הוא אמר לי.
אני: והוא אמר לך גם איך קוראים לו?
רועי: בטח. אבל זה סוד.
אני: למה?
רועי: כי אם החייזר הגדול האויב שלו ישמע שאני קורא לו הוא יתנפל עליו וינשך אותו חזק.
אני: אז מה אתה עושה אם אתה רוצה לקרוא לו?
רועי: אני קורא לו בלב והוא בא. הוא ככה עף אלי, אני מושיט את היד והוא יושב לי על היד.
אני: אבל אמרת שהוא חיזר בגודל של חיזר... הוא לא קצת כבד?
רועי: לא, כי הוא שקוף!
אני: אה. הבנתי.
אני: והוא הולך איתך לגן?
רועי: לפעמים. ולפעמים הוא מחכה לי בחוץ עד סוף הגן ואז הוא עף אלי ואנחנו הולכים ביחד הביתה.
אני: ובמה אתם משחקים?
רועי: בלבנות לו חללית חדשה במקום זאתי שהוא איבד אותה בחלל.
אני: אוי, מסכן. חיזר בלי חללית... איך הוא איבד אותה?
רועי: הוא יצא מהחללית לעשות פיפי והוא לא קשר את עצמו לחללית והיא עפה ממנו.
אני: חשבתי שיש שירותים בחללית...
רועי: לא, מה פתאום. היא קטנה וסגורה. ואין לה ביוב כמו בבית. אז אם יעשו בה פיפי היא תהיה מלאה פיפי וכבדה כזאתי ותתרסק מיד.
אני: הבנתי – ואיפה הוא עושה פיפי עכשיו?
רועי: איפה שהוא רוצה. גם בסוכה שלכם.
אני: אה, זה קצת לא מנומס.
רועי: זה כן. כי הפיפי שלו שקוף. וגם כן לא שומעים אותו. ואין לו ריח של פיפי.
אני: אז איזה ריח יש לו?
רועי: שקוף!
אני: מצוין. אז אני יכולה להזמין את החיזר שלך לארוחת ערב בסוכה?
רועי: אם הוא יסכים. אני ידבר איתו ונראה, טוב?
אני: טוב מאד. מה להכין לו לאכול?
רועי: אה... מים. עם סוכר. ותערבבי טוב טוב שהסוכר יתנמס ויהיה שקוף.
אני: בסדר.
רועי: וקודם תתני לי לשתות ואז אני יגיד לך אם זה טעים לו.
אני: בסדר.
רועי: אבל לא עכשיו. עכשיו הוא לא רעב.
אני: מה הוא רוצה לעשות עכשיו?
רועי: אני חושב שהוא כבר רוצה לאסוף צנוברים.
אני: יחד איתך?
רועי: לא. עכשיו הוא יילך קצת לבד ואחר כך יעוף אלי עוד פעם.
אני: ויתן לך נשיקה כשהוא יחזור?
רועי: מה פתאום? אמרתי לך שלא תביני? את לא יודעת שחיזרים שונאים נשיקות?
עוד שיחות עם חייזרים:
