כסף אפור

משבר אי-החזרי המשכנתאות של לווים חסרי יכולת כלכלית בארצות הברית (משבר ה"סאב-פריים") הפך, שלא בטובתנו, לחלק מחיינו עם ירידות השערים בבורסה והטלטלה שאחזה בה בקיץ זה. מאמרים רבים סקרו את התופעה הזאת והסבירו מדוע היא משפיעה עלינו, או לא. והיו כמובן שתהו, האם גם אצלנו תיתכן תופעה כזו.

לא זה המקום לנתח את סיכוני השוק הישראלי עקב קיומם של לווים חלשים. אך זו בהחלט הזדמנות לבחון בעיה שתלך ותחריף אצלנו – מספרם ההולך וגדל של אזרחים שלא יוכלו לקבל הלוואות בנקאיות, וייאלצו לפנות לשוק האפור, זה המכונה בלשון החוק המכובסת "הלוואות חוץ-בנקאיות". חלק מהם ימצאו עצמם נדחפים לשוק הבעייתי הזה עקב קיומו של חוק שירות נתוני אשראי.

כבר שלוש שנים החוק הזה הוא חלק מחיינו, ותוצאותיו כבר מתחילות להיראות, ולא לטובה דווקא. בחודש מרץ השנה פרסמנו כאן את סיפורו של א', שכל שביקש היה לקבל הלוואה מבנק. או אז התחוור לו, כי הבנק אינו מוכן לאשר לו את ההלוואה, שכן על פי רישומי חברת דן אנד ברדסטריט, המנהלת מאגר מידע על פי חוק שירות נתוני אשראי, יש לו תיק בהוצאה לפועל. בירור העלה, כי הרישום נעשה על לא עוול בכפו של א' – אך הדרך לבטל את הרישום השגוי עלולה הייתה להיות ארוכה, בעוד הוא היה זקוק להלוואה בדחיפות.

600,000 איש במאגר

אלא שזה רק חלק קטן מהבעיה. דן אנד ברדסטריט עצמה מסרה באוגוסט השנה, כי במאגריה רשומים 600,000 בני אדם – כ-8.5% מכלל תושבי מדינת ישראל, ואחוז גבוה עוד יותר מכלל אזרחיה הבוגרים והפעילים כלכלית – שהנתונים לגביהם מלמדים כי הם עלולים להיות לקוחות מסוכנים עבור הבנקים או כל מי שנותן הלוואות.

המידע במאגריה מבוסס על כמה סוגי מקורות מידע, ובהם ההוצאה לפועל, מאגר הלקוחות המוגבלים עקב הוצאת צ'קים ללא כיסוי, מידע מגופים שונים על אי-פרעון חובות, ומידע על פשיטות רגל.

על מידת המסוכנות הכלכלית של אדם שיש לו תיק בהוצאה לפועל עקב מחלוקת על גובה מזונות – אך לעומת זאת את שאר חובותיו הוא פורע כסדרם – בהחלט ניתן להתווכח. כך גם לגבי בית עסק שבתקופה קשה נקלע לקשיים – ע"ע ספקי חפציבה או קלאבמרקט, למשל – אך לפני כן עמד בכבוד בכל התחייבויותיו. אך לגבי דבר אחד אין ויכוח: כל אלה, מהרגע שהוגדרו לקוחות מסוכנים, והבנקים, חברות אשראי או גופים פיננסיים אחרים לא יסכימו להלוות להם כסף, ייאלצו לפנות לשוק האפור, על כל מוראותיו.

ימיו של שוק כזה כמעט כימי האנושות, וכבר בספר שמות נאמר בעניין זה: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך". הנה כי כן, משה טרם הביא את בני ישראל לארץ כנען, אבל בהחלט צפה איך יתנהגו כאן בעלי ממון כלפי החלשים בחברה. האיסור על ריבית נשך עובר כחוט השני במשפט העברי, וחריג לו הוא "היתר עסקא", שהוא בגדר פשרה המכירה בכך כי לגמרי בלי מלווים בריבית גבוהה אי-אפשר.

כורח יגונה

גם המשפט הישראלי הכיר בכך שהשוק האפור הוא כורח, גם אם יגונה, אך במצב הדברים הקיים יש להסדירו. וכך נחקק ב-1993 חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, המגביל את גובה הריבית שניתן לגבות מלווים בשוק האפור, וקובע סדרת כללים וחובות החלים על המלווים, על מנת להקטין ככל הניתן את הפגיעה בלווים החלשים.

אחת ההוראות המרכזיות בחוק היא חובת הגילוי: חוזה לקבלת הלוואה כזו חייב להיעשות בכתב, ללווה צריך לתת הזדמנות סבירה לעיין בו, החוזה חייב לכלול מידע מפורט על שורת נושאים – כולל סכום ההלוואה, שיעורי הריבית בפועל, פירוט ההצמדה, אם קיימת, תקופת ההלוואה ועוד – ולאחר החתימה יש למסור ללווה עותק חתום. על מידת החשיבות שמייחס החוק לגילוי הנאות תלמד העובדה, שאם הפר המלווה את חובותיו בהקשר זה, רשאי הלווה לבטל את הסכם ההלוואה. יתר על כן, גם בית משפט רשאי לבטל את ההסכם.

מרכיב חשוב נוסף בחוק הוא הסמכות שניתנה לבית משפט ולראש ההוצאה לפועל לסרב לבקשה לאכוף את הוראותיו של חוזה להלוואה בשוק האפור, אם קבעו כי המלווה לא עמד בחובותיו אלו. בית המשפט וראש ההוצאה לפועל גם יכולים לשנות את שיעורי הריבית בהסכם כזה, אם התברר להם שהמלווה ניסה לכפות על הלווה שיעורים גבוהים מאלה שמתיר החוק.

חידוש מן הזמן האחרון ממש יגן גם הוא על הלווים. בסוף יולי 2007 נכנס לתוקפו תיקון לחוק, שעל פיו הוא יחול על הלוואות בסכומים של עד 1,000,000 שקלים. עד אז הוא חל רק על הלוואות בגובה מרבי של 50,000 שקלים, והזמן לימד כי סכום זה אינו ריאלי, ולווים רבים נשארו מחוץ לתחום הגנת החוק.

וישנן עוד חדשות טובות. בסוף חודש יוני השנה ניתן בבית המשפט העליון פסק דין נגד אחת מחברות השוק האפור בישראל, מיסטר מאני ישראל בע"מ. זה היה סופה של פרשה שהחלה להתגלגל בסוף 1997, עת לוו חמישה בני אדם מאותה חברה. כעבור כשנה התברר להם כי בפועל הם משלמים יותר ממה שהוצג לפניהם בעת חתימת החוזה, ולכן, לאחר תהליך משא ומתן שכשל בינם לבין החברה, הם ביטלו את החוזה. בהמשך הדרך אף פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב על מנת שיפסוק כי ההסכם אכן בוטל כדין.

בית המשפט המחוזי פסק לטובתם, ולכן ערערה חברת מיסטר מאני לבית המשפט העליון. אך גם כאן חיכתה לה מקלחת של צוננים. בין השאר היא ציינה – בתשובה לטענות התובעים כי לא היה כלפיהם גילוי נאות בחוזה שעליו חתמו - כי הם יכלו להשיג בקלות את המידע הרלבנטי, גם אם לא הובא בצורה מפורשת בחוזה.

וכך כתבה השופטת עדנה ארבל: "טענות אלו, אין בהם כדי לסייע למערערת (מיסטר מאני – י"א). ...חובת הגילוי היא קוגנטית (לא ניתן להתנות עליה – י"א), ועל כן מלווה שאינו מקיים את הוראות החוק כפשוטן ובמלואן, אינו יכול להישמע בטענה שהיה על הלווה להסיק את המסקנות המתחייבות ולחשב את החישובים המתבקשים מהסכם הלוואה". ואכן, בית המשפט העליון סמך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, שקבע כי החוזה בוטל כדין.

משמעותו של פסק דין זה היא ברורה: מלווה שלא יעמוד בחובות המהותיות המוטלות עליו מכוח חוק הלוואות חוץ-בנקאיות עלול למצוא עצמו מול חוזה מבוטל – ונוכח תמונת מצב כלכלית שונה מהותית לעומת זו שקיווה ליהנות ממנה תוך הטעיית הלווים.

נחמה קטנה במצב עגום למדי.

הכותבת היא עורכת דין המתמחה בנושאי צרכנות