נקמתה של ג'ודי פוסטר

אני שונא סרטים על נקמה, על ויג'ילנטים. יש הרבה מעשים שבני האדם רוצים לעשות, או עושים, ברגעים של מצוקה, ייאוש ומשבר, אבל איכשהו קונספט הנקמה קיבל לגיטימציה באמנות. ולי, מבחינת קווי המוסר הפרטיים שלי, נורא קשה עם זה. כשזה רוברט דה נירו, שבהתקף של התמוטטות עצבים, מחליט לטהר את ניו יורק מכל חלאותיה ויוצא למסע הרג, אני מסתדר עם זה. זה יותר מעין תיאור של פסיון נוצרי מאשר הטפה מוסרית, מישהו שמקריב את עצמו כדי לזכך אחרים. אבל עם כל אהדתי לסרטי "הארי המזוהם", הצפייה בהם תמיד היתה מלווה בהיפוך קרביים. נכון שאני לא רוצה לחיות בעולם שבו הבירוקרטיה והשחיתות כה משתקים עד שמלאכת אכיפת החוק נעשית אימפוטנטית, אבל גם קשה לי להזדהות עם גיבור ועם עולם שמחסל לקול צהלת הצופים את מי שעל פי השקפותיו ראוי לגזר דין מוות. ובכלל אני נגד גזר דין מוות.

מחסלת כל פושטק. פוסטר ב"האמיצה"

ואחרי ההקדמה הזאת אני צריך למצוא דרך עקלתונית להסביר למה, למרות יפי הנפש השמאלני שלי, אהדתי את "האמיצה", סרט הנקמות של ג'ודי פוסטר. בסרט פוסטר מגלמת שדרנית רדיו בעלת נפש פיוטית שנופלת קורבן לחבורת בריונים שהורגים במכות את ארוסה, אונסים אותה ומותירים אותה חבולה על סף המוות. כדי להתגבר על הפחד המשתק מפני החיים שאחרי ההתקפה, היא מחליטה לשאת איתה אקדח. אך מה שנדמה בתחילה ככלי נשק למען הגנה עצמית וביטחון הופך עד מהרה לחפץ שאיתו היא מתחילה לחסל כל פושטק הנקלע לדרכה.

בשלב הזה התסריט מתחיל להתרשל ולהפוך מדרמה ריאליסטית על מצוקה למעין פנטזיה אלימה שבה יותר מדי צירופי מקרים לא הגיוניים מתחילים לחבל באמינות. באחד הפיתולים האלה מצטלבת דרכה של הקורבן עם בלש משטרה אידיאליסט (טרנס האוורד) שמנסה לפענח את מקרי היריות ששוטפים את העיר, כשהוא בתחילה לא מעלה על דעתו שהאשה הקטנה והנגועה שמולו יכולה להיות אחראית לכך. באחת הסצינות הכי יפות בסרט הם הולכים זה לצד זה במסדרון. אני לא יודע מה גובהו של האוורד, אבל בשוט הזה פוסטר נראית פצפונת כציפור לידו. תמונה נדירה בסרט הוליוודי, שבו לרוב השחקנים - גבוהים ונמוכים - מופיעים כשווי גודל.

אז למה אהבתי? אולי כי ניל ג'ורדן, הבמאי, הוא במאי פקחי להפליא. ואולי כי ג'ודי פוסטר, הבוררת את סרטיה במשורה, מקפידה על האמירות הג'נדריות המורכבות בסרטיה, והדמויות הנשיות שהיא מגלמת - דמיינו אותה ב"שתיקת הכבשים" וב"הנאשמים", שיש לדמויות שהיא גילמה שם קרבה מסוימת לדמות שהיא מגלמת כאן - תמיד נעות על הספקטרום שבין פגיעות לאגרסיביות אלימה. היא מנתצת ייצוגים שגרתיים של נשיות.

 וג'ורדן, בזכות העובדה שהוא מצליח לגרום למצלמה שלו לתפקד גם באופן רגשי וגם באופן שכלתני, לוקח כל ביקורת אפשרית נגד דמות כזאת, ומביע אותה בסרט. כל מחשבה שתהיה לכם על מעשיה, הסרט יקדים אתכם. וזו פעולה חכמה. אבל הכי חשוב: סוף הסרט, שהוא מאוד לא צפוי, מוכיח שליוצריו יש אומץ. כך שגם כשהם מטפלים בחומר דליק, סבנטיזי מאוד, הם לפחות נטולי צדקנות והולכים איתו עד הסוף. כך שגם אם אני לא מסכים עם האג'נדה, אני לפחות מעריך את דובריה.

"האמיצה", שהופק על ידי ג'ואל סילבר ("מטריקס"), היה מתוכנן להיות אחד מאותם סרטים שאמורים גם לשבור קופות אצל הקהל וגם לזכות בפרסים בעונת האוסקרים. אחרי הכל, בשני הסרטים הקודמים שבהם זכתה באוסקר גילמה פוסטר אשה שנאנסה או אשה עם אקדח. וכאן היא גם וגם. אלא שסוף השבוע הראשון לצאת הסרט באמריקה הוליד אכזבה: הקהל לא נהר. עם 13 מיליון דולר בהכנסות לסוף שבוע הבכורה הסרט תויג כאכזבה, וכאחד הסרטים החלשים בעשר השנים האחרונות לקריירה המאוד קפדנית של פוסטר. נראה שההיענות החלשה הזאת עשויה לעלות לפוסטר גם במועמדות לאוסקר שלה בוודאי קיוותה.

• ביקורות סרטים נוספות של יאיר רוה תוכלו לקרוא בגיליון החדש של "פנאי פלוס "