להיות הבוס של הילדים שלך. ההורה כמנהיג
אתם נותנים להם תמריצים, מאלתרים פתרונות במצבי לחץ וגם גורמים להם ממש לא לאהוב אתכם לפעמים. גיל ונטורה מזכיר לכם ההורים שכדאי שאתם תנהלו את הילדים ולא הם אתכם. במיוחד אם אתם רוצים שהם יהיו המנהלים של העתיד
הכיסא המסתובב במשרד שלך נותר הבוקר מיותם. אין זמן לשבת. אתה שועט במסדרון למשרד של סמנכ"ל הכספים. חייבים לשחרר את הבונוסים של ינואר ומהר. הדבר האחרון שאתה צריך לפני שגומרים את ההזמנה הגדולה לבלגיה זה עובדים ממורמרים. אתה קולט את אריאלי ביציאה מהשירותים, נוהם את נזיפת "איפה הדו"ח שהבטחת לי" וממשיך הלאה.
אריאלי בדרך החוצה. השיחה שתכננת למחרתיים לא תגיע בהפתעה לאף אחד מכם. חצי שעה לישיבה עם הבוסים הגדולים, ואתה לוגם קפה של אסטרטגיה. הגיוני לנהל עכשיו סמול טוק מלא כריזמה עם המזכירה של בן-צבי. אם מישהו יודע מה הוא הולך להפיל בפגישה זאת היא.
להיות הבוס. יש אנשים שצמד המילים הללו משלח בהם זריקת אדרנלין חמימה של חיים. יש כאלו שיעדיפו להסתבן בנייר זכוכית ולא להניח את ישבנם לדקה על כיסא המנהל. גם לאלה גם לאלה יש מקום תחת השמש.
בתנאי, כמובן שאין לך ילדים.
מהרגע שהחסידה מבקרת אותך ומניחה עולל מצווח על מפתן ביתך, אתה מוצא עצמך מוצנח לתפקיד ניהולי במחלקת ייצור חדשה. הקבלה צולעת? הבה ונבדוק. אתה מחתל, מאכיל ומרדים את העובד החדש (תחזוקה שוטפת של כוח אדם), עוזר לו ללמוד מיומנויות קריטיות להתקדמות הקריירה שלו כגון הליכה ודיבור (כלומר, פיתוח צוות והכשרת עובדים), מדי פעם אתה נוטל אותו אל חנות הצעצועים או הקיוסק ונפרד בצער משקל או שניים (בונוסים תקופתיים ותימרוץ פיננסי), נוזף בו חמורות כשהוא הופך את סט הפורצלן שקיבלתם לחתונה למשחק באולינג עתיר רסיסים (סנקציות מנהליות ואכיפת משמעת), ולעת ערב, בעת שמלאך השינה עוטף אותו במתיקות, אתה גוחן לצד אשתך ויחד מעלים גירה אודות הקטנטן ומעלליו (ישיבות הנהלה, כבר אמרתי?).
אבל האלמנט העיקרי שהופך את ההורות לצורה של מנהיגות מצוי ברמה עמוקה יותר: הצורך לקבל החלטות הרות גורל על בסיס יומיומי. לאיזה גן לשלוח אותו? לאפשר לו לטפס על המגלשה לבד? כמה אנחנו מוכנים להקציב לה לדמי כיס? עד כמה אנחנו מצנזרים את התכנים שהיא נחשפת אליהם?
מנהל בפתח רבעון או אם אוהבת בתום החופשה הגדולה – שניהם מחוייבים להחליט, ומהר. גם כאשר אין בידם את כל הנתונים, גם כאשר ההשלכות העתידיות של מעשיהם יתבררו רק כעבור חודשים ושנים – הם חייבים לבחור.
נשמע מלחיץ? אולי, אבל כדאי להירגע ולזכור שאף יצור אנוש לא נולד מנהיג. סקירות מדעיות מעמיקות חשפו שגם וינסטון צ'רצ'יל וגם ביל גייטס עשו קקי בחיתול (ולעיתים אף מחוצה לו) בסביבות השנתיים הראשונות לחייהם. במילים אחרות, מנהיגות אינה מתרחשת בשניה שמונית לתפקיד. זהו מצב צבירה מנטלי שאתה צומח אליו לאט לאט.
מנהיגות של הורה מתפתחת בכל דקה שעוברת, והיא מקיפה את שלושת המרכיבים הבסיסיים בחוויה שלנו: מחשבה, התנהגות ורגש.
האלמנט המחשבתי – תכנון והגדרת ערכים
מנהל אומר לך מה לעשות. מנהיג מתווה דרך. אם אתם הורים, אזי יש לכם דרך. יכול להיות שלא ניסחתם אותה במאמר מרשים, יתכן שלא תליתם הצהרת עקרונות במגנט על המקרר, ואולי אתם אפילו לא מודעים לה, אבל תסמכו עלי – יש לכם "אני מאמין" שמנחה באופן גלוי וסמוי את האינטראקציות שלכם עם הילדים.
קבעתם שאף אחד לא מקבל קינוח עד שלא מסיימים את המנה העיקרית? זאת אג'נדה ניהולית ברורה: "משמעת עצמית היא הדרך להישגים". אתם מניחים לילד להתפלש בארגז החול עד שהחולצה שלו נראית כמו חוף מציצים? פילוסופיית "הביטוי האישי הוא המפתח לאושר" מתגלמת כאן במלוא הדרה.
ועוד משהו. הורות מאלצת אתכם לחשוב קדימה – צריך לקבוע לו חיסון, חייבים להכין לה את הסנדביצ'ים על הבוקר, חייבים להיערך חודש מראש למסיבת יום ההולדת. גם אם הידיים חובקות אותו ברוך, העיניים – והראש – מסתכלים הלאה.
האלמנט ההתנהגותי – התמודדות עם הבלתי צפוי
מי לעזאזל סוגר חוף שלם למסיבה פרטית? השומר בכניסה היה נחרץ, והנסיכה קוננה מאחור על אובדן יום הכיף המתוכנן. איחלתי לנובו ריש שאירגן את האירוע, חיים נטולי אורגזמות וסובבתי בחריקה את הפיאט. "זוכרת שרצית לבקר בפארק רעננה? בואי ניסע לשם", שיווקתי תכנית חלופית. הקטנה היססה. העברתי הילוך. "מי יודע, אולי תחכה לנו גם פיצה בסוף..." הדג בלע את הפיתיון ועבר לפאזת חיוכים מאוזן לאוזן. ניצלנו.בעולם של מטריקס שבו הכל ידוע מראש, לא היה צורך במנהלים כמובן. מנהיגות היא יצור מנומנם ברגעי השיגרה, אבל בת ברית חיונית ברגעי משבר. כל הורה ממוצע נאלץ לראות מדי יום את התכנונים המדוקדקים שלו מוכתמים ברצף של תקלות. ברכו והודו על התקלות הללו, מורי ורבותי. היכולת שלכם להתמודד איתן תבהיר לעולל שלכם שיש על מי לסמוך, ותגרום לכם לפתח כושר אילתור שיגרום למיילס דייויס לקנא. אני תקווה שתזכרו מילות נחמה אלו בפעם הבאה שתדהרו בנתיבי איילון ותשמעו את הנורא מכל: "אבל אבא, אני צריך פיפי..."
האלמנט הרגשי – בודדים בפיסגה
"תזכור תמיד – אתה לא חבר שלהם", נהם באוזני הגיס שלי, בריון היי טק שנון כתער. מכיוון שמדובר באדם שמקדים אותי משמעותית בנתוני הגובה/משקל, פסלתי את האפשרות להיכנס איתו לעימות חזיתי, ונאלצתי להגג – בצער מסוים – על הצדק שבדבריו.גם כבּוֹס וגם כהורה אינך יכול לחמוק מן ההשלמה שתפקידך כולל בתוכו גם אלמנטים לא סימפטיים. אתה מעמיד את הילד שלך בפני תסכולים, לעיתים אתה מעניש אותו, פעמים אתה מונע ממנו דבר נחשק. באותם רגעים אתה לא בדיוק מככב בראש סולם הפופולאריות שלו, אבל היכולת החיונית הזאת, להעדיף את המהות על פני הרייטינג, היא בדיוק מה שהופך ילד בן עשרים וחמש להורה אחראי, ואת הכפיף החביב של היום למנהל המוערך של מחר.
"בוא הנה, ממש נהיינו המשרתים שלהם!" מקוננים חלק מההורים בארץ הקודש. לא, יקירי, לא נהייתם – הפכתם עצמכם למשרתים. ילד רגיל בן שבע לא יכול לקבוע סדרי עולם, שגרות בילוי וכללי תפעול של בית. הוא לא חזק מספיק. האצלת הסמכויות המוגזמת הזו מזיקה בראש ובראשונה לעוללים עצמם.
במקום לתת להם להתמודד עם האמביוולנטיות הבלתי אפשרית שבמשרת הילד-בוס, אנחנו צריכים לתפוס בשתי ידיים את כיסא המנג'ר. לעיתים נהיה בעיניהם מלאכים שומרים ומלטפים. יהיו רגעים שבהם נראה להם כצמד תפלצים משביתי שמחה. אבל כל עוד יהיה ברור מי הבמאי של הסרט הזה, נאפשר להם נסיעה שלא תהיה תמיד חלקה, אולי, אבל תעניק להם את התחושה יקרת הערך, שההגה נמצא בידיים טובות.
- גיל ונטורה הוא
אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
