המשפחות הביתיות

זה קרה לפני מספר שבועות. לחצר ביתינו הגיעה משפחה מהיישוב. האם, הנושאת על גבה את תינוקה הקטן, החזיקה בידה עציץ קטן ובתוכו צמח אכול למחצה. על הגבעולים שרצו זחלים יפהפיים. היא שאלה אותי האם יש לי צמחי 'פיגם' בחצר עבור הזחלים. שאלתי האם זה צמח שיעזור להרחיק את הזחלים. "לא, מה פתאום", היא ענתה, "זה הצמח שהם הכי אוהבים. הם אכלו את כולו ואני חוששת שמחר הם יהיו רעבים ולא יישאר להם מה לאכול". וואללה, עידן התמימות חזר לעולם, תהיתי כלא מאמין. מאז החל מסע ההיכרות שלי עם "המשפחות הביתיות".

בוקר חרישי עולה לאיטו מעל הרי המזרח. היישוב מתעורר לאיטו לקול המיית המנועים המתחממים.

כתבות נוספות בסדרת "כיפה ירוקה":

• בעל הבית השתגע
  
• קומה 613, מגדל השן
  
• חזון היהודי הצמחוני
  
• אל תשליכני, מחזרני
  
• על יהודים, כלבים ומה שביניהם
  

בתוך הבתים נמצאת בעיצומה מלאכת המיון של הילדים. מי לפעוטון, מי לגן ומי להסעה לבתי הספר האזוריים. שיירת המכוניות היוצאות מהיישוב כדי להשיג פרנסה הרחק מהבית, תותיר את היישוב הגלילי שלנו כשהוא ריק ושומם.

שעה קלה אחר כך הם יוצאים מבתיהם. עשרה ילדים ותינוקות, פוסעים לאיטם קרוב לביתם. הם נראים רגילים, אך יש בהם משהו אחר. כאילו נלקחו מסיפור עתיק אי שם לפני מאות בשנים. הילדות, בנות ארבע עד תשע, רוכבות יחפות על אופניים, לבושות שמלות קטנות וצבעוניות, פרועות שיער ופניהן קורנות. הבנים - פניהם רציניות. יחפים אף הם. כולם משחקים אחד עם השני. פער הגילים לא יוצר כאן שכבות. גופם השזוף ושיער ראשם הבהיר מזכירים את התמונות של הילדים הצברים, לפני קום המדינה.

הן שלוש משפחות שאימצו את הקירבה לבית כדרך חיים. האבות נושאים בנטל הפרנסה. הם עוסקים במחשבים ובמקצועות הייטק. האימהות, בגיל השלושים לחייהן. יש בחיוך שלהן משהו שאין באימהות רגילות. חיוך תמים לכאורה, אך הוא נושא בתוכו אחריות וחכמת חיים. הן חזקות, נושאות את צאצאיהן במנשא אינדיאני למקומות מרוחקים. בעוד אחת האימהות כורכת את תינוקה בתוך המנשא ומעמיסה אותו על גבה ללא חיתול, אני מנסה לגלות פתח כלשהו עבור צרכים מיוחדים. אני שואל אותה האם התינוק לא מרטיב אותה או חלילה מלכלך את גבה במשך ההליכה.

"התינוק תמיד מבקש ממני כשהוא צריך. הוא מתנועע קצת או מניע את רגליו ואז אני יודעת", היא אומרת. "בן כמה התינוק?" אני שואל. "בן שבעה חודשים", היא עונה ומחייכת חיוך מנצח.

הן שלוש משפחות שונות אך דומות. אחת דתית, השניה חילונית והשלישית משפחה "מעורבת". רוב הבוקר מוקדש לפעילות קרוב אל הבית. חלקם מתפללים ברכות השחר, חלקם שקועים בלימוד או במשחק.

לרוב, יהיה סלון הבית מבולגן כאילו היה חדר משחקים אחד גדול. לא תמיד יכנסו הילדים דרך הדלת. לעיתים יזדחלו דרך החלון כדי להגיע הביתה. הכל פשוט, אין חוקים. הבנים אוהבים להביט בפועלי הבניין בהרחבה החדשה ולאחר מכן לאסוף ענפים וחפצים שונים, כדי להקים בחצר הבית מעין אתר בניה למתחילים.

הן נפגשות ביניהן לארוחת צהריים משותפת. "הכנת האוכל היא גם סוג לימוד", מסבירה אחת האימהות. "הם לומדים איך אפשר לקטוף פירות וירקות מהגינה, איך מכינים אוכל ואיך מחלקים אותו בין כולם". לעיתים הן יגיעו למרכז היישוב כדי להבעיר מדורה בצוותא ולבשל סיר מרק. לאחר מכן הילדים ימהרו אל החוג החדש של "שומרי הגן", שם ילמדו שיעורי הישרדות בטבע.

איפה הכל התחיל?

בתי הספר בארץ ישראל הוקמו הרבה לפני המצאת משרד החינוך. היה זה שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, שחי בתקופת בית שני: "והוא התקין... שיהיו תינוקות הולכין לבית ספר." (ירושלמי, כתובות, ח) ר' יהושע בן גמלא הוסיף: שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותו כבן שש או כבן שבע." בתי הספר הראשונים הוקמו בירושלים ואחר כך בכל ארץ ישראל.

"החינוך בארץ רחוק מלהשביע רצון", מתלונן אחד האבות ופותח בפניי דף גמרא: "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות. ויש אומרים אף להשיטו במים". (קידושין כ"ט) "יוצא מכאן, שעל פי ההלכה היהודית תפקיד החינוך הוא בראש ובראשונה בידי ההורים", הוא אומר.

"אם רמת החינוך בארץ היתה גבוהה והיו משקיעים בכיתות קטנות ובהבאת מורים טובים בתשלום גבוה, אולי הכל היה נראה אחרת. אבל יש בעיה רצינית ואנחנו מנסים לטפל בה בכוחות עצמנו. אפשר לקרוא לזה שיעור פרטי ארוך", הוא מציע.

אמא אחרת מתנגדת בכל תוקף לשיטת החינוך בבתי הספר הרגילים. "ביזבזתי את כל שנותיי בבית הספר בשעמום ובבהייה", היא נזכרת, "זה לא נורמלי להושיב שלושים תלמידים בכיתה כדי שיסתכלו על מורים ועל מורות המדברים ללא הרף. חינוך נכון בעיניי הוא בשיטת ההתבוננות וההתנסות. ילד צריך ללמוד באופן טבעי ונכון הדבר אם היו מביטים בבעלי מלאכה ואומנים בשעת עבודתם וכך לומדים את עיסוקם. אפילו חשבון הם לומדים באופן טבעי. למשל, דרך איסוף אבנים הם סופרים אותם, מחלקים אותם, וכך מגיעים להכרת החשבון בדרך טבעית".

אם אחרת מספרת שאימה, שהיתה מורה במשך חייה, מודאגת מקצב הקריאה והכתיבה של נכדתה, "כמובן שיש יתרונות וחסרונות. ילד רגיל מוצף בתכנים בכל שעות בית הספר. לי אין סיכוי להתחרות בכך. אבל לילדים הקרובים לבית יש יכולת לראות את החיים בצורה בוגרת והביטחון העצמי שלהם עולה בעשרות מונים מהתלמידים של השיטה הקונוונציונלית. אני מקווה שהם יגדלו ויהיו אנשים טובים, זה העיקר. כל השאר הוא בגדר טפל".

ובינתיים, הן מקוות לחלום חלומות ובעיקר, לא לאבד את תמימות הדרך. "להישאר קרוב לבית עם כל הילדים זו אמנם מטלה קשה, אבל דרך הקושי הזה קל יותר לחייך ולאהוב את החיים", מסכמת אחת מהן ואחת מילדותיה מוסיפה: "יש לנו כיף חיים!".

היום חולף והערב מתקרב. רחובות היישוב מתמלאים במכוניות חונות. מתכוננים לעוד לילה ובוקר. בשעה תשע רוב ילדי היישוב כבר שקועים בתרדמה. ילדי החינוך הביתי שקועים עדיין במשחקים. הם יכולים ללכת לישון מאוחר כי מחר אין להם בית ספר.