מורים בשביתה: "שמים עלינו פס"
"החדשים רואים מה קורה, אומרים 'תודה רבה' וממשיכים הלאה. הטובים לא נשארים", מספרת ל-ynet מורה ירושלמית, שלפעמים "מודה לאל" שאין לה ילדים במערכת החינוך. ביום בו פרצה השביתה הגדולה, יש מי שבוחר "ללמד" עם בגד ים ושלט מחאה - ויש מי שמשוכנע שגם הפעם המאבק ייכשל, "בשל חולשתו של רן ארז"
מורים החברים בארגון המורים השובת החל מהבוקר (ד') מטילים ספק באשר ליכולתו של יו"ר ארגון המורים, רן ארז, למנף את השביתה לשיפור משמעותי בתנאי העסקתם, אף על פי שהם סבורים כי לא היתה ברירה אחרת אלא לשבות. "עוד יומיים של כעס והוא יתרכך ולא נשיג דבר", הם אומרים וקוראים גם לציבור ההורים לומר את דברו. "הם אלו שצריכים להילחם כדי שלילדים שלהם יהיה החינוך הטוב ביותר, והם לא עושים זאת".
טובה זבידה, מורה מזה 40 שנה, העובדת בבית ספר בירושלים, נאלצת להסתפק במשכורת של 6,500 שקלים בחודש ולהשלים הכנסה בזמנה הפנוי. "אני צריכה להרוויח לפחות כפליים כדי להתנהל בכבוד, לא להתעשר", היא אומרת, "אני כותבת ומלמדת שיעורים פרטיים כדי להתפרנס ואם לא הייתי עושה זאת, אני לא יודעת לאן הייתי מגיעה. אני מכירה גם מורים שמנקים בתים כדי להתפרנס".
זבידה נזכרת בשביתה הגדולה של המורים בשנות ה-70', ומטילה ספק ביכולת המורים להשיג הישגים דומים שישפרו את מעמדם. "השביתה ההיא הביאה לשינוי גדול אבל מאז זה לא קרה", היא אומרת, "ארז נמצא כבר 12 שנים בראש הארגון וכלום לא קורה. הוא חלש, משרדיו נפוחים וכל ההתנהלות שלו כי התנהלות של כניעה". עם זאת, היא סבורה כי טוב עשה ארגון המורים שלא הצטרף להסכם שנחתם עם הסתדרות המורים. "הם חתמו על הסכם ריק מתוכן, בו עובדים יותר ולא מקבלים עבור אותן שעות תגמולים".
אם כך, מדוע היא נשארת במקצוע כפוי הטובה הזה? זבידה מסבירה כי היא קשורה באהבת נפש למקצוע החינוך. "מספיק לי שנת שבתון אחת כדי להבין שאני צריכה את זה חזרה. זה בדם שלנו ואם לא אנחנו, מי יחנך את הילדים שלנו? גם ככה המצב בחינוך הוא נוראי ואם כל מי שיש לו קצת בקודקוד ירצה לעשות דברים אחרים, מי ילמד?".
"אי אפשר להתחיל מקצוע חדש מבראשית"
דליה, מורה בבית ספר בירושלים, מספרת ל-ynet כי אין עוד מקצוע בישראל שבו משקיעים המועסקים כל כך הרבה שעות נוספות, מבלי לזכות לתגמולים הוגנים. "תלמידים בכיתות של ליקויי למידה נדרשים להשקעה גדולה מאוד, עבודה קשה ואינטנסיבית ותגבור בקבוצות קטנות, אולם המורים לא מקבלים על זה שום תגמול. אנחנו עובדים הרבה יותר מהשעות שכתובות במערכת, כי תלמידים הם בני אדם שצריכים הרבה מאד השקעה, עזרה וקשב".
לדברי דליה, היא איננה שוקלת מעבר למקצוע חלופי משום שבגילה, אחרי 30 שנה במקצוע, אף מקום עבודה לא יקבל אותה להתחיל מקצוע מבראשית. "אני מעדיפה לחכות עד שאצא לפנסיה, וגם ככה קשה לי לעזוב את מקצוע ההוראה. אני מסתכלת על המורים סביב שמגיעים, מתחילים לעבוד ורואים מה קורה, אומרים 'תודה רבה' וממשיכים הלאה. יש בסקטור הפרטי כסף גדול הרבה יותר אז למה לצעירים להישאר?". לדבריה, "אלו שכן נשארים הם בפירוש לא הטובים ביותר. לפעמים אני אומרת לעצמי - 'תודה לאל שאין לי היום ילדים במערכת החינוך'".
טענותיה של דליה מופנות גם לציבור ההורים, שלדבריה צריך לומר
את דברו משום שגם הוא נפגע מתנאי העסקתם של המורים בישראל. "הבעיה היא שציבור ההורים שותק ולא מצטרף למאבק. הם אלו שצריכים להילחם הכי הרבה כי זה החינוך של הילדים שלהם. הם צריכים להאבק כדי שלילדים שלהם יהיה הטוב ביותר".
רונה, מורה לספרות בתיכון בתל אביב מזה תשע שנים, מספרת כי ללא עזרת המשפחה, היא הייתה קורסת. "יש משפחה שתומכת, הציעו לנו עזרה בהלוואות. וכמובן שאני מבועתת ממצב המשכורות, אבל אם נלך רק על פי מצב המשכורת, לא יחול שינוי של ממש".
"אנחנו מאותתים כבר הרבה זמן שהגיעו מים עד נפש", אומרת רונה, "אבל התחושה היא ששמים עלינו פס. זה לא מטריד את ראש הממשלה ושר האוצר שמנסים לשבור אותנו כלכלית. אבל לא נשבר, לא פגשתי אפילו מורה אחד שמתנגד לשביתה והשטח מאד תומך. הגיע הזמן שיבינו שמורים הם לא בייביסיטר ושמקצוע ההוראה הוא פרופסיה. אני גאה במקצוע שלי אבל הסטטוס נוראי, הסמכות נשחקת וגם המורה הכי טוב בעולם, לא יכול לתת מעצמו הכל בתנאים הללו".
שיעור בבגד ים
כריסטופר סלייבי, מורה לאנגלית בבית ספר בעין החורש, פתח הבוקר במחאה אישית ומקורית על תנאי העסקתם של המורים. סלייבי ניצב בשער בית הספר כשהוא עוטה על גופו בגד ים בלבד, ואחז בשלט שעליו נכתב באנגלית: "אני מצטער, אני שובת. מספיק זה מספיק". לדבריו, "בבית הספר שלנו השביתה היא חלקית משום שחלק מהמורים חברים בהסתדרות המורים שלא שובתת. בגלל הבלבול, רציתי להתנצל בפני התלמידים שלי שאני שובת ולהעלות את המודעות שלהם למצוקתנו".
סלייבי, מורה לאגלית מזה 12 שנים ובעל שני תארים אקדמים, מקבל היום שכר בסיס
בגובה 3,600 שקלים. "גם אשתי מורה וזה מאד קשה לנהל בית משותף. אנחנו חיים מהחסכונות של כל מה שחסכתי בצעירותי. לצערי, אני חושב שבלי מחאות שכאלה אין דרך אחרת להעלות את המודעות ולשפר את השכר שלנו" .
סלייבי מספר כי מחאתו זכתה לאהדה מצד התלמידים המשועשעים. ההנהלה, לעומת זאת, היתה קצת פחות משועשעת. "התלמידים שלי צילמו אותי עם הפלאפונים, מאד אהבו את המחאה ואמרו לי כל הכבוד וגם המורים תמכו. המנהל שאל אותי בחיוך עקום אם אני לובש משהו מתחת לשלט. אחרי ההצלחה היום, אני צריך לחשוב על מחאה מקורית למחר".
לפנייה לכתב/ת 
