חוק "חזקת הגיל הרך" - למי זה טוב?

הנשים כבנות ערובה

 המאבק הציבורי המתנהל כיום בנושא שינוי הסדרי המשמורת על ילדים שהוריהם נפרדים או מתגרשים, הוא מאבק שצריך להיות מנוצל גם בכדי לצאת כנגד קיבוע התפיסה כי אישה חלשה מטבעה.

התפיסה, לפיה האישה, מטבעה, עולה בכישוריה ההוריים על הגבר היא התפיסה שקובעת כי מהותה של האישה באימהותה. אותה תפיסה מניחה, כי אימהותה של האישה מהווה מכשול ליכולת ההתפרנסות שלה, ולכן כל עובדה שתוכיח כי יכולת ההשתכרות שלה עולה על זו של הגבר – היא מקרית וזמנית בלבד. תמיכת ארגוני הנשים בתפיסה מפלה זו של נשים עומדת בניגוד גמור למדיניות אותה הם מנסים לקדם.

מה מסתתר מאחורי התקוממות הנשים?

לא קשה להבין מדוע הנשים וארגוניהן המיליטנטיים החלו לזעוק לאחרונה עם היוודע השמועה על הכוונה להמליץ על ביטול החוק המכונה "חזקת הגיל הרך". לפי חוק זה, במקרה של גירושין, ילדים - עד גיל 6 - מועברים באופן אוטומטי למשמורתה של האם, ללא קשר למידת מסוגלותה, התאמתה או שפיותה, וללא קשר למידת מעורבותו של האב בגידול הילדים, התאמתו או כישוריו.

"חזקת הגיל הרך" מנציחה אי-שוויון בחוק, שאין לו כל הצדקה מקצועית או מוסרית מאחר שהוא יוצר הפלייה על בסיס מגדרי בין ההורים. אלפי אבות בישראל נקלעים למצוקה קשה ולניתוק מילדיהם בשל הנחיית המחוקק כי האם היא הורה חשוב יותר לילד מהאב. יתר על כן, החוק ק מגביל למעשה את שיקול הדעת של בתי המשפט. יצוין כי מבלי שהתכוון לכך, המחוקק גם קבע מסמרות לגבי ילדים בגיל מבוגר יותר, שכן בתי המשפט לא נוטים להעביר משמורת לאב גם לאחר גיל 6, בשם עיקרון "היציבות בחיי הילד".

יש להדגיש כי חזקת הגיל הרך נמחקה מספרי החוקים בכל מדינות העולם המערבי, למעט ישראל. מבחינה זו, מפגר החוק הישראלי שנות דור אחר חקיקות מקבילות במדינות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ומדינות אירופה המערבית. בעוד שבמדינות אלה מתקיים בשנים האחרונות תהליך עדכון ושיפור חקיקת המשפחה, נותר החוק הישראלי עם תפיסות שהיו מיושנות כבר כשנחקק בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה. ברוב המדינות הנאורות החליפה ראייה ניטראלית מבחינה מגדרית את העדיפות האוטומטית לאימהות.

יתר על כן, חוק זה אינו תואם תיאוריות פסיכולוגיות מתקדמות אשר גורסות כי טובת הילד היא לקיים קשר יציב ועקבי עם שני ההורים. לפי תפיסות אלה, התפתחותו התקינה של הילד קשורה קשר הדוק לחשיפה ולזיקה בו- זמנית לשני ההורים, כאשר צרכיו משתנים בתקופות שונות, ובהתאם לשלבי התפתחותו וצרכיו הפסיכולוגיים.

לצערי הרב, החוק הזה משפיע לא רק על בתי המשפט, אלא גם על גופים מקצועיים נוספים אשר מטרתם לשקול מי יהיה ההורה המשמורן. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, אשר אמורים לסייע לבית המשפט במקרי סכסוכי משמורת, מוגבלים בשיקול דעתם בשל קיומה של הדוקטרינה ומושפעים ממנה גם כאשר הם דנים בגורלם של ילדים מבוגרים יותר או בהחלטות לגבי אחים.

למעשה, אין כל הצדקה לוגית לחוק המעוות הזה: אם בית המשפט מגיע למסקנה שטובת הילד הזה היא להישאר במשמורתה האם, ממילא אין צורך באותו חוק שמחייב זאת. אבל, כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי טובת הילד מחייבת להיות אצל האב, או להיות במשמורת משותפת של שני ההורים - הוא אינו יכול להורות על כך בגלל הוראת החוק ויאלץ לפסוק בניגוד לטובת הילד.

לכאורה אם תתקבל ההמלצה הנבונה לבטל את החוק הדרקוני הנ"ל, הרי שלנשים אין ממה לחשוש: בסך הכול מדובר על רצון לבטל את הדרך ה"אוטומטית" בה הילדים מועברים לרשות האימהות. ביטול החוק הזה יחייב את בתי המשפט לחקור ולברר - יותר מאשר נעשה עד כה - מה טובת הילד בכל מקרה ומקרה ולא להסתתר מאחורי חוקים שאבד עליהם הכלח.

מכאן שמלבד היתרונות הרבים הדורשים את ביטול החוק, הרי שפתרון זה שם לנגד עיניו בראש ובראשונה את טובת הילד, כאשר יתר השחקנים נוטלים תפקיד משני בלבד.

חוששני שהסיבה האמיתית להתנגדות הנשים לביטול החוק אינה באמת הדאגה לילדים אלא טמונה בשיקולים כספיים אגואיסטיים צרים ומכוערים של האמהות הזוכות עם הגירושים(ולרוב לראשונה בחייהן) להקים בחסות החוק הקיים "סטארט-אפ" עסקי שלא היה מבייש את בכירי הכלכלנים בעולם.

ד"ר מוטי חיימי הוא רופא ילדים והמטו-אונקולוג פעיל למען כינון משמורת משותפת לאחר גירושין